ט"ו מרחשוון 26.10.26
בחלק הזה של הפרשה יש כל מיני דברים שמתקשרים אחד לשני:
שרה מכחשת.
אלוקים יורד לסדום לראות מה הולך (להלן הפסוק שאחפור עליו)
ולאחר מכן כמובן הדיון המרתק בין אברהם, אנכי עפר ואפר, שמתווכח עם הקב"ה עד שזה, ובכן, הולך משם.
ומחליט אחרת.
כן כן, אברהם התווכח עם היקום עצמו.
מעניין, שאפשר להתווכח ככה עם היקום עבור אדם אהוב.
לכל כך הרבה זה לא עבד, הוויכוח הזה.
וטנג'נט קטן כי חייבים. "אנכי עפר ואפר" זה אחד הדברים שרבי שמחה בונים ממפשיסחא אמר לשים כאחד הפתקים בכיסים. פתק אחד עם זה, פתק אחר עם בשבילי נברא העולם.
וכל פעם לאזן בין השניים.
אבל המצחיק הוא שגם מתוך האנכי עפר ואפר אברהם עשה את הפנייה הכי פאסיב אגרסיב. "שמע, אני באמת, מי אני מה אני מול היקום כולו, אבל ביננו, ככה, שווה להרוס עיר אם יש בה צדיק?"
ועוד איזה צדיק! לוט! לוט היה צדיק? פרשה קודם פתחנו עליו מבערים במידה רבה של צדק. אבל מה? אברהם לא מפקיר.
אוי כמה שבא לי להכנס כאן לפוליטיקה אבל לא נטמא דברי תורה בדברים כאלה.
***
בראשית י"ח כ"א
אֵֽרְדָה־נָּ֣א וְאֶרְאֶ֔ה הַכְּצַעֲקָתָ֛הּ הַבָּ֥אָה אֵלַ֖י עָשׂ֣וּ ׀ כָּלָ֑ה וְאִם־לֹ֖א אֵדָֽעָה׃
ספורנו:
אֵרְדָה נָּא. אֵרֵד לְסוֹף תַּכְלִית רִשְׁעָם שֶׁהוּא מוּכָן לָצֵאת מֵרָעָה אֶל רָעָה, כְּעִנְיַן "הָבָה נֵרְדָה וְנָבְלָה שָׁם שְׂפָתָם" (בראשית יא:ז), כְּמוֹ שֶׁהִתְבָּאֵר לְמַעְלָה.
וְאֶרְאֶה הַכְּצַעֲקָתָהּ. אֶרְאֶה זֶה בְּפֹעַל בְּהִתְגַּלּוּת לִבָּם שֶׁיִּתְקוֹמְמוּ עַל לוֹט הַמִּתְנַדֵּב, וְיֵדְעוּ כָּל בָּאֵי הָעוֹלָם כִּי לֹא אֶל חִנָּם הָיָה עֹנֶשׁ הַגָּדוֹל:
עָשׂוּ כָּלָה. עָשׂוּ כֻּלָּם שֶׁאֵין בֵּינֵיהֶם מוֹחֶה, כְּמוֹ "כָּלָה גָּרֵשׁ יְגָרֵשׁ" (שמות יא:א) שֶׁעִנְיָנוֹ כֻּלְּכֶם, וְגַם זֶה נוֹדַע בִּשְׁלִיחוּת הַמַּלְאָכִים שֶׁנֶּאֱמַר בּוֹ "כָּל הָעָם מִקָּצֶה" (בראשית יט:ד) וְאֵין מַכְלִים.
בכור שור:
הכצעקתה הבאה אלי עשו כלה. שכן עשו כמו שהצועקים אומרים כלה אעשה בהם ואם לא אדעה ואם לא שלא עשו כ"כ אדעה מה אעשה להם לפי החטא הפירעון:
הטור הארוך:
ארדה נא ואראה הכצעקתה הבאה אלי עשו כלה. פי' שכולם חטאו בהם אכלה אותם ואם לאו אלא שחטאו מקצתם אדעה מי הם החוטאים ואדון אותם וכן יראה מתפלת אברהם שאמר האף תספה צדיק עם רשע. ופי' עוד ארדה נא ממדת רחמים למדת הדין ואראה הכצעקת' הבאה אלי עשו במדת הדין אעשה כלה בהם ואם לא אדעה וארחם כמו וידע אלקים ואחר שסיפר הכתוב דעת עליון חזר לענין הראשון וסיפר במעשה כי האנשים אשר השקיפו על פני סדום ללכת שמה ושלחם אברהם הגיעו שמה ואברהם מעת הפרדם ממנו עד הגיעם שם עודנו עומד לפניו כי קראו והגיד לו כי מלאכיו הם השלוחים האלה להשחית המקום כאשר אמר ולא הוצרך לפרש מתי עמד לפניו כי מעת שאמר המכסה אני מאברהם נודע שהגיד לו:
הפסוק הזה כולל כמה דברים קריטיים מאד שמתרחשים בעצם.
- פשט. אלוקים עושה פעולה מעניינת וישירה ואישית. בכלל, כל הקטעים האלה בבראשית אלוקים הוא מאד פרסונלי. איך זה שהאינסוף מוכן להמשיך להתמשך לכזו פרסונליות? שאלה טובה.
- ארד לסוף תכלית רשעם. כלומר, אני אבין אותם. כאן יש הרבה שיח שהגיע בחלק מהפרשנים כמו שאפשר לראות שהוא עניין של ספירות/מידות – צדק מול רחמים. מידת הרחמים ביקשה לדון – לא הבאתי כאן אבל רש"י מדבר על זה (ומבחינתי ספורנו תקצר את זה פנימה במובן מסויים). נלך חפש, לראות, כמו שדיינים צריכים ראיות גם הקב"ה היה צריך ראיות פרסונליות. איך זה שהאינסוף זקוק פתאום לפרסונליות? שאלה טובה שאני משאיר פתוחה בכוונה.
- אראה הכצעקתה – זה מעניין, כי צעקה היא פעולה קולית ומראה היא עניין של ראייה. זה בתוך הפועל. הכיצד אפשר לראות צעקה? אבל כאן זה העניין. הצעתקה כמובן הפך להיות ביטוי ברור ("האמנם זה כך?") אבל כאן זה עניין מאד פשוט שקשור למילה האחרונה.
- עשו כלה.
וזה אני מפריד מהסעיף כי יש כאן משחק מטורף בעברית שכולם מדברים עליו פה.
א. כולם שאין בהם מוחה. שאף אחד לא יצא כנגד זה. שכולם שתקו. זוכרים את מה שמקריאים כל יום שואה? "כשבאו לקחת את הקומוניסטים, לא אמרתי כלום, כי אני לא קמוניסט…" וכן הלאה. רוע לא קורה בגלל אנשים רעים, אלא בגלל אנשים שסותמים את הפה. בדיוק כמו האנשים שסובבו את הגב למשפחה שלי כמה פעמים. זה הרעיון של רוע. הסכמה דבשתיקה.
ב. כלה אעשה בהם. לכלות. כלומר, להרוס.
ג. "אכלה אותם". אני קורא את זה בכמה ניקודים. האם זה אכלה אותם בהתייחס ל"אשמיד" או אכלה אותם, כמו, ממש, שהפעולות שלהם אכלו אותם.
ואני תוהה לעצמי.
כלה, BRIDE.
האם הם זו "החתונה" שלהם, היינו, לזה הם דנו עצמם, לזה הם החליטו להיות?
אדיאולוגיה היא משהו שאתה מתאהב בו במובן מסויים. או לכל הפחות, מקיים איתו מערכת יחסים אובייקטאלית מספיק. לצערי אחד הבלתי נסבלים כתבו על זה יותר ממני וזה סלבוי ז'יז'ק על הרעיון הזה שבמובן מסויים אדיאולוגיה היא איזה אובייקט פטיט א כזה או אחר.
בערך. כאילו. האדיאולוגיה היא פנטזיה לאקאניאנית (מבנה מארגת שיש בו גם סימפתום וגם סינתום וגם כמובן אובייקט פטיט א מסביב) שבמובן מסויים האובייקט פטיט א לפעמים הוא היהודי (בתור החור שגורם לממשי לזלוג וכו'). אני אטען שלא, זה ההגשמה האדיאולוגית שמעולם לא קורית ("מעולם לא נוסה קומוניזם אמיתי!!1").
אבל זה העניין.
***
בתלמוד, בסנהדרין או בעבודה זרה, סליחה שאני אפס ולא בודק את זה עכשיו, יש סדרת מדרשים עצומה ויפיפייה באכזריות ובקפקאיות שלה על אנשי סדום.
אנשי סדום לא היו בהכרח אנשים רעים. הם היו פקידים קפקאים בשילוב עם בעיות אמפתיה קשות שמזכירות ילד-קריפטו סוציופאת עם ידיעת חוק מפליגה. היה להם הגיון – הוצאנו כסף ציבורי על בניית גשר, אז תשלמו על זה אגרה; ואם אתם לא עוברים דרך כביש האגרה, אתם צריכים לשלם קנס יותר גדול על לעבור לבד בתעלה. מבינים? כאילו, לא חשוב מה אתם נדפקים. כשאליעזר עבד אברהם הגיע לשם הוא נאלץ להתחכם איתם על לא מעט דברים. הם היו קמצנים בקטע מגעיל ואלים.
אבל הם הציגו גם איך החוק יכול לעבוד בצורה הזוייה שלא עוזרת לאף אחד בערך.
וכמו שלא מעט אנשים שהתווכחו עם החוק הנוכחי המודרני, זה מציאות אפשרית.
אנשי סדום בעצם נידונו לשורש המעניין הזה שניתן לשחק איתו ל:
כולם, כליון, אכלה.
ההכללה יכולה להביא לכיליון.
כשוונגוט כתב את הסיפור הקצר החמוד והלא-הכי-חזק-שלו, האריסון ברגסון או משהו כזה (סליחה שגם את זה אני לא בודק, אין לי כח), הוא התייחס לעולם בדיוני בו כולם צריכים להיות עם אייקיו ממוצע ואף אחד לא יכול להיות קצת יותר טוב או קצת פחות טוב מאף אחד.
זוהי מיטת סדום הידועה לשמצה.
כולם צריכים להיות אותו דבר.
כולם צריכים להיות מפלגה אחת, כמו בדור המבול, כמו במגדל בבל.
אבל ההכל הזה יכול בקלות להוביל למצב שהולכים לאיבוד ו… כלים.
נעלמים.
ערב הבחירות הקרובות, שנזכור, טוב להתווכח.
פחות טוב לשנוא אם אנחנו פחות מסכימים.
***
בכורות ל"ח:
מַתְנִי' הָרִיס שֶׁל עַיִן שֶׁנִּקַּב שֶׁנִּפְגַּם שֶׁנִּסְדַּק הֲרֵי בְּעֵינוֹ דַּק תְּבַלּוּל חִלָּזוֹן נָחָשׁ עָצָב אֵיזֶהוּ תְּבַלּוּל לָבָן הַפּוֹסֵק בַּסִּירָא וְנִכְנָס בַּשָּׁחוֹר שָׁחוֹר נִכְנַס בַּלָּבָן אֵינוֹ מוּם
גְּמָ' מַאי הָרִיס אָמַר רַב פָּפָּא תּוֹרָא בָּרָא דְּעֵינָא דַּק תְּבַלּוּל תָּנוּ רַבָּנַן דַּק מְשֻׁקָּע הֲרֵי זֶה מוּם צָף אֵינוֹ מוּם
וְהָתַנְיָא אִפְּכָא לָא קַשְׁיָא הָא בַּשָּׁחוֹר הָא בַּלָּבָן וְהָא אֵין מוּמִין בַּלָּבָן אֶלָּא הָא בְּדוּק לָבָן הָא בְּדוּק שָׁחֹר
דְּאָמַר רַבָּה בַּר בַּר חָנָה סָח לִי יֹאשִׁיָּה דְּמִן אוּשָׁא דַּק שָׁחוֹר מְשֻׁקָּע הֲרֵי זֶה מוּם צָף אֵינוֹ מוּם דַּק לָבָן מְשֻׁקָּע אֵינוֹ מוּם צָף הֲרֵי זֶה מוּם וְסִימָנָךְ בַּרְקָא
חִלָּזוֹן נָחָשׁ וְעָצָב אִבַּעְיָא לְהוּ חִלָּזוֹן הוּא נָחָשׁ אוֹ דִלְמָא חִלָּזוֹן אוֹ נָחָשׁ
תָּא שְׁמַע דְּאָמַר רַבָּה בַּר בַּר חָנָה סָח לִי רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן אֶלְעָזָר זָקֵן אֶחָד הָיָה בִּשְׁכוּנָתֵנוּ וְרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹסֵי לָקוֹנְיָא שְׁמוֹ וּמִיָּמַי לֹא עָבַרְתִּי לְפָנָיו פַּעַם אַחַת עָבַרְתִּי לְפָנָיו אָמַר לִי שֵׁב בְּנִי שֵׁב חִלָּזוֹן זֶה מוּם קָבוּעַ לִשְׁחֹט עָלָיו וְזֶהוּ נָחָשׁ שֶׁאָמְרוּ חֲכָמִים
וְאַף עַל פִּי שֶׁאָמְרוּ אֵין אָדָם רוֹאֶה מוּמִין לְעַצְמוֹ אֲבָל מוֹרֶה הֲלָכָה לַתַּלְמִידִים וְתַלְמִידִים מוֹרִין לוֹ
וְהָאָמַר רַבִּי אַבָּא אָמַר רַב הוּנָא כׇּל תַּלְמִיד חָכָם שֶׁמּוֹרֶה הֲלָכָה וּבָא אִם קֹדֶם מַעֲשֶׂה אֲמָרָהּ שׁוֹמְעִין לוֹ וְאִם לָאו אֵין שׁוֹמְעִין לוֹ אִיהוּ נָמֵי מוֹרֶה וּבָא הֲוָה מֵעִקָּרָא
אֵיזֶהוּ תְּבַלּוּל לָבָן הַפּוֹסֵק אֶת הַסִּירָא מַתְנִיתִין מַנִּי רַבִּי יוֹסֵי הִיא דְּתַנְיָא לָבָן וְנִכְנָס בַּשָּׁחוֹר שָׁחוֹר וְנִכְנָס בַּלָּבָן הֲרֵי זֶה מוּם דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר לָבָן וְנִכְנָס בַּשָּׁחוֹר הֲרֵי זֶה מוּם שָׁחוֹר וְנִכְנָס בַּלָּבָן אֵינוֹ מוּם שֶׁאֵין מוּמִין בַּלָּבָן
אָמַר רַב מַאי טַעְמָא דְּרַבִּי יוֹסֵי דִּכְתִיב יָצָא מֵחֵלֶב עֵינֵמוֹ תַּרְבָּא דְּעֵינָא אִקְּרִי עֵינֵמוֹ סְתָמָא לָא אִקְּרִי וְרַבִּי מֵאִיר מַאי טַעְמֵהּ מָה לְשׁוֹן תְּבַלּוּל דָּבָר הַמְבַלְבֵּל אֶת הָעֵינַיִם
איזה קטע חביב.
קודם כל, אי אפשר שלא להזכר במאיר אריאל בשירו הראשון מהאלבום הראשון – אחלה שיר לדבר על תרופות וכיראליות – אולה בבו (בעין שמאלו צמח לו תבלול) וכן יש לשאול. האם התבלול היה ריס שנכנס פנימה לתוך האישון, או האישון שפונה לתוך העין עצמה?
עכשיו, אני לא אופטמלוג. אני לא משהו ברפואת עיניים בלשון המעטה, קראתי על זה מעט ויש לי רק דיבור על אומגה 3 והתפקיד שלה בSES וגם זה בגלל חלטורה משעשעת.
אבל המעניין כאן זה המשך ההתעקשות על אין מומין בלבן.
כלומר,
המום לא יכול להיות בתוך הלבן.
רק אם הוא פונה לשחור.
ובין השאר, מביא רבי יוסי כאן טעם מעניין – מחלב עינמו (זה מתהילים).
היינו, משהו יכול לצאת מתוך העין – מהחלב – אבל זה עדיין לא יפסול.
ורבי מאיר אומר – מבלבל את העיניים.
קודם כל, מעניין לשאול – האם התבלול אמור בכלל להבדק כפגיעה שהיא פונקציונאלית (נניח באמת האישון בתור מה שבכללי קולט את האור) או פגיעה קוסמטית בלבד שלא פוסלת; והאם העניין כאן הוא פגיעה ביכולת לראות או שמא בלבול, היינו, שלא-רואים-את-מה-שאמורים-לראות.
זו שאלה מצויינת שאני בכוונה משאיר פתוחה, כי היא חוזרת לנו לאנשי סדום ולכלה.
האם הם לא ראו ולא ידעו?
האם הם ראו, אבל היו מבולבלים (כמ המנהג של להוציא להורג את מי שמאכיל את העניים)?
האם באמת, מרוב עושר, יצא להם מחלב עיניהם כבר והם התבלבלו מכל זה?
***
באגרות קודש כ"ז כתוב לנו היום:
שאויר ג"ע מתפשט סביב כל אדם ונרשמים באויר זה כל מחשבותיו ודבוריו הטובים בתורה ועבודת ה' (וכן להיפך ח"ו נרשמים באויר המתפשט מגיהנם סביב כל אדם) הלכך נקל מאד לתלמידיו לקבל חלקם מבחי' רוח רבם העצמיית שהם אמונתו ויראתו ואהבתו אשר עבד בהם את ה' ולא זיוום בלבד המאיר חוץ לכלי לפי שבחי' רוחו העצמית מתעלה בעילוי אחר עילוי להכלל בבחי' נשמתו שבג"ע העליון שבעולמות העליונים ונודע שכל דבר שבקדושה אינו נעקר לגמרי מכל וכל ממקומו ומדרגתו הראשונה גם לאחר שנתעלה למעלה למעלה ובחי' זו הראשונה שנשארה למטה בגן עדן התחתון במקומו ומדרגתו הראשונה היא המתפשטת בתלמידיו כל אחד כפי בחי' התקשרותו וקרבתו אליו בחייו ובמותו באהבה רבה כי המשכת כל רוחניות אינה אלא ע"י אהבה רבה
אז, אהבה.
אהבה זה הקטע.
אוויר גן עדן הוא סך המעשים הטובים. אם תרצו, זהו שדה מוסרי (מתכתב קצת עם משהו שגם בספר יצירה בעצם נאמר בצורה מסויימת), אני לא יודע איזה חלקיקים קיימים בשדה מוסרי (מוראלונים? מוסראנים?), אבל נניח. והדבר שהכי עוזר לעשות שיפט "חיובי" לזה (מה זה אומר, מבחינה פיזיקאלית, גרידא?) – זה אהבה.
אהבה אני מפשט כאן כי לא צריך ללכת למקומות רומנטיים או מכורים.
אהבה היא הדבר הזה שפועל בך כשאתה רואה הומלס ברחוב שמבקש עזרה אמיתית – אוכל, להתקשר למד"א. כזה.
אהבה זה לראות ילד קטן בוכה ברחוב ולהתכווץ, גם אם הוא מעצבן מאד כרגע.
אהבה זה לעזור לילד שמבקש למצוא את אמא שלו או שמישהו יעזור לו לקשור שרוכים שנייה.
אהבה זה סתם הקטע הזה של לעזור למישהו באקראיות.
ולא רק לעזור.
להתחבר.
לראות כתבה מיותרת על איזשהו סלב שהתחתן / התגרש, ולהגיד, וואלה, בעז"ה שיהיה נכון, וואלה שרק תהיה מאושר ובריא וכן הלאה. גם אם הוא בלתי. הוא עדיין אדם.
היה חסר את זה לסדומאים.
להסתכל על אדם, כאדם.
***
מי השילוח תופר לנו את זה למקום נורא, נורא מעניין על פסוק אחר בהמשך שלא הזכרתי:
פרק י"ח פס' ל"ג:
וַיֵּ֣לֶךְ יְהֹוָ֔ה כַּאֲשֶׁ֣ר כִּלָּ֔ה לְדַבֵּ֖ר אֶל־אַבְרָהָ֑ם וְאַבְרָהָ֖ם שָׁ֥ב לִמְקֹמֽוֹ׃
וְאַבְרָהָם שָׁב לִמְקֹמוֹ. הַיְינוּ אַחַר שֶׁמָּסַר אֶת עַצְמוֹ וְהִצִּיל אַנְשֵׁי סְדוֹם, וְעַתָּה אַחֲרֵי רֹב הַתְּפִלָּה שֶׁהִרְבָּה עֲבוּרָם לְהַצִּילָם וְהַש"י הֵשִׁיב לוֹ כִּי הֵם שׂוֹנְאֵי ה' מְאֹד הֵצַר לוֹ רֹב יְגִיעָתוֹ עַל שׂוֹנְאֵי ה', וְעִם כָּל זֶה "וְאַבְרָהָם שָׁב לִמְקוֹמוֹ", הַיְינוּ מְקוֹמוֹ הָרִאשׁוֹן עַל תֹּקֶף שֶׁלּוֹ, לַאֲשֶׁר יָדַע בֶּאֱמֶת שֶׁאֵינוֹ אוֹהֵב בִּלְתִּי לְאוֹהֲבֵי ה' וּבְוַדַּאי נִמְצָא בָּזֶה עֹמֶק יוֹתֵר מִכְּפִי הַשָּׂגָתוֹ.
א. אברהם מגזלט את עצמו לרגע. "רגע, אולי לא הייתי אמור להתפלל עבור רשעים דפוקים רצח? הם ממש שונאים את ה', למה לי להתפלל על אנשים מרושעים שגם שונאים את אלוקים?". אבל הוא שב למקומו. כלומר, אחרי קצת בלאגן עם עצמו, חזר לעצמו. הבין. רגע. כמו מה שקורה כשחוזרים מהחרדה למציאות. עושים קצת גראונדינג, חוזרים לעצמנו.
ב. בודאי נמצא בזה עומק יותר מכפי השגתו. רבות הפעמים שהיקום מנסה אותנו בכל מיני ניסויים הזויים. דברים שנראים מבוזבזים לחלוטין. אני כרגע חווה "משבר" כזה מול הרבה מאד יצירה שאני עושה שאין לי מושג בכמה אנשים זה נוגע או איזה טוב לעולם זה עושה.
אבל מה אני יודע?
איך אני יודע איך כל זה מתקשר לכל הקיום כולו?
מי אני ומה האני שאתנשא מול היקום כולו?
אבל אני יודע. שיש בזה משהו. מרגיש שיש בזה. משהו. בדברי תורה. בשירה. בעשיית AI המשונה. וכן הלאה.
שיש משהו שעושים שיש מאחוריו משהו.
אני לא תמיד יודע אותו.
אני לא תמיד יודע לאן דברים יקחו ומה אתה יכול לעשות שיגע במישהו.
כנראה שיש סיבה.
אני בוחר להאמין
אחלה יום שני
צרי
