דבר תורה יומי | י"ד מרחשוון

י"ד מרחשוון 25.10.26

בראשית ט"ו ג'

וַיֹּאמַ֑ר אֲדֹנָ֗י אִם־נָ֨א מָצָ֤אתִי חֵן֙ בְּעֵינֶ֔יךָ אַל־נָ֥א תַעֲבֹ֖ר מֵעַ֥ל עַבְדֶּֽךָ׃

קודם כל, בלי קשר, הרמב"ן:

…וְהִנֵּה הִכִּיר בָּהֶם שֶׁהֵם עוֹבְרֵי דֶּרֶךְ וְאֵין חֶפְצָם לָלוּן שָׁם, וְלָכֵן לֹא בִּקֵּשׁ מֵהֶם רַק שֶׁיֻּקַּח מְעַט מַיִם לִרְחֹץ רַגְלֵיהֶם מְעַט מִפְּנֵי הַחֹם, לָתֵת מַיִם קָרִים עַל נֶפֶשׁ עֲיֵפָה, וְיִשָּׁעֲנוּ תַּחַת הָעֵץ לְרוּחַ הַיּוֹם, לֹא יָבוֹאוּ בְּאֹהֶל וּבְמִשְׁכָּן:

לתת מים קרים על נפש עיפה. איזה יפה זה. כן.

רוב מה שהפרשנים מדברים עליו הוא על למי הוא דיבר. הוא התייחס אליהם, לפי בעל המסורה (ניקוד), כאל… ה' עצמו? מוזר. האם הוא פנה רק לשר הגדול (לכאורה מיכאל, לפי המדרש)? האם הוא פנה לשלושתם ביחיד, מתוך כבוד, לפנות לכל אחד בנפרד באותו משפט?

שאלה טובה.

אבל אני נזכרתי בניסוח הזה כי הוא חוזר עוד פעמיים בתנ"ך (לפחות). בשמות, ובמגילת אסתר.

שמות ל"ג י"ג:

וְעַתָּה אִם נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ הוֹדִעֵנִי נָא אֶת דְּרָכֶךָ וְאֵדָעֲךָ לְמַעַן אֶמְצָא חֵן בְּעֵינֶיךָ וּרְאֵה כִּי עַמְּךָ הַגּוֹי הַזֶּה 

אסתר ז' ג':

וַתַּעַן אֶסְתֵּר הַמַּלְכָּה וַתֹּאמַר: אִם-מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ הַמֶּלֶךְ, וְאִם-עַל-הַמֶּלֶךְ טוֹב – תִּנָּתֶנ-לִי נַפְשִׁי בִּשְׁאֵלָתִי וְעַמִּי בְּבַקָשָׁתִי

בוא ננסה להבין את זה.

יש קשר כלשהו שאני רואה בין שלושת הבקשות פה.

קודם כל, מי מבקש. שלוש פעמים מדובר בשלוש דמויות חשובות להיסטוריה העברית-יהודית ומעבר לזה לכאלה שפעלו בדרגות שונות של התגלות או מערכת יחסים עם רבש"ע. אברהם בתור התמים היחיד הראשון אם נרצה שממש ייחד פעולות; משה, הנביא שהביא את התורה; אסתר, שפעלה כדי לעשות נס שלא הוזכר בו אלוקים (לא לפחות בגרסה שלנו), אבל עדיין נס, עם המון הצטלבויות בדרך.

אברהם מבקש לתת.

משה מבקש טאוטולוגיה – אם אני מוצא חן, תן לי למצוא חן. אבל הוא מתפלל על העם.

אסתר – מתפללת גם היא על העם.

מעבר לזה, מי הנמען.

משה מדבר ישירות לקב"ה.

אסתר מדברת למלך.

אברהם מדבר למלאכים שהם שליחי ה' שהמפרשים חלוקים האם דרכם דיבר ישירות לה' או שלא.

בכל המקרים, יש ניסיון לדבר דרך "הי, אם ת'נותן לי כבוד/אוהב ת'י/אם אתה רואה בי טוב, אז" לבין פעולה כלשהי שהיא די SELFLESS, כלומר, לא בדיוק הקרבה, אלא כדי לעזור לאחר. תנו לי לתת לכם; תן לי את ההצלה שלהם ורחמים עליהם; תן לי להציל את העם שלי. בשום מקום אין כאן עניין של "תעשה לי טובה אישית כדי שיהיה לי יותר".

אלא זה תמיד לאחר.

אני תוהה אם יש סוד גדול יותר בפנייה הזו.

לצערי לא מצאתי בינתיים מפרש שמסתכל על זה מהמקום הזה. אולי כי קופץ לי כאן כל מה שקושר הוויה כזו או אחרת בהוויה כזו או אחרת. מה קושר הניצוץ האלוקי שבכל אחד מאיתנו לבין האלוקות עצמה אם לא ה"מצאתי חן בעיניך" הזה או במילים אחרות, מצאתי במה אתה דומה, במה אתה מושך, במה אתה מספיק לי?

***

בכורות ל"ז הוא דף מעניין כי הוא ממשיך סוגיה על מחסור בידע (מי קובע מום? מומחה אחד או 3 או 23 הדיוטות); איך מתמודדים עם מכירת בכור תם ושחיטתו בטעות ומה מצריך שיפוי מלא או שיפוי חלקי (רמז, אם נהנים); חורים וטומאה מה הגודל; אי-טומאת מת על ידי החורים (ההפך של החור); וחורים שמעבירים טומאה. 

כלומר, יש לנו כאן כמה וכמה וכמה סוגים של חורים. ג'מיני תמצת לנו:

תמצית בכורות ל"ז: מילון השיעורים והגדרת ה"חיסור"

הדף כולו נע סביב שאלה פילוסופית-הלכתית אחת: מתי חיסור, פגם או נקב משנים את הסטטוס המשפטי של האובייקט?

הגמרא בוחנת את מושג ה"חסר" בארבעה מדרגים שונים – מהחסר התפיסתי-תודעתי ועד לנקב הפיזי המדויק בעצם ובמבנה.

1. החסר התפיסתי: המומחה מול הציבור (ל"ז ע"א)

הסוגיה נפתחת בדיון על קביעת מומים בבכור: האם "מום" הוא מה שנראה פגום בעיני רוב האנשים (הדיוטות), או משהו שנקבע לפי אבחנה מקצועית דקה?

• הכרעת הסוגיה: אפילו בית דין של 23 הדיוטות אינם יכולים להתחרות בדעת מומחה יחיד.
• העיקרון: פגם וחיסור אינם תלויים בסובייקטיביות של ההמון, אלא בהגדרה מקצועית-תוכנית.

2. החסר במקח: מאיסות ומקח טעות (ל"ז ע"א)

מכאן עוברת הגמרא לחיסור בדעת הלקוח – מי שמכר בכור תם שנשחט בטעות, או יין נסך.

• השאלה: האם כשהלקוח נפגע מהעסקה הוא מחזיר את כל הכסף, או מנכים לו את ההנאה שגרם החפץ?
• העיקרון: הגמרא מחלקת בין חפץ ש"נמאס" או נאסר לחלוטין (שבו העסקה בטלה מעיקרה והדמים חוזרים) לבין מצב שבו הייתה הנאה פיזית ממשית. חיסור בערך הדתי/משפטי של המקח מבטל את העסקה לפי מידת ה"מאיסות" והנזק שנגרם ללוקח.

3. החסר הפיזי: מומים באוזן הבהמה (ל"ז ע"ב)

הדיון יורד לרמת המיקרו-פיזיקה של הבהמה: כמה צריך להחסיר מאיבר (כגון האוזן) כדי שהיא תפסל מהקדש?

• השיעורים: הגמרא מודדת את הנקבים והחריצים לפי גדלים אורגניים – כעדשה, כפול, או כמלא מקדח.
• העיקרון: נקב קטן הוא פגם קוסמטי בלבד; רק נקב שמגיע לשיעור המוגדר הלכתית נחשב "חיסור בגוף האיבר" הפוסל את הבהמה מהקרבה.

4. החסר המבני: טומאת אוהל וחלונות הבית (ל"ז ע"ב)

הדף חותם בהעברת קנה המידה של ה"חיסור" מהבהמה אל גוף האדם ואל מבנים:

• בגולגולת ובשדרה (משנתנו): חיסור מהותי (בית הלל: חוליה אחת בשדרה, או חיסור בגולגולת שאילו ניטל מחי היה מת) מפקיע את הגופה מכלל גוף "שלם". החסר כאן אינו מעלה טומאה, אלא להפך – מוריד את חומרת הטומאה ומבטל דין טומאת אוהל.
• בחלונות ונקבי בתים: מאיזה גודל של נקב או חלון (שיעורי טומאה) טומאת המת "בוקעת" ויוצאת מחדר לחדר.

לסיכום: בכורות ל"ז בונה מהלך הדרגתי – הוא מתחיל בחיסור סמכותי-תפיסתי (דעת המומחה), עובר דרך חיסור משפטי (ערך המקח והמאיסות), ומסיים במדידה מדויקת של נקבים וחסרונות פיזיים המגדירים מתי איבר מפסיק להיות איבר, ומתי גוף מפסיק להחשב גוף.

***

גם לאברם-אברהם היה חסר שהתמלא בה'.

גם לשרה חסר שהתמלא בילד (אוי, זה נשמע נורא אבל הבנתםן).

גם מלאכים חסר שהתמלא בייעוד שלהם.

ומעל לכל בא רבינו לאקאן ואומר – החסר אי אפשר למלא. כמאמרו

"L'objet a est insaisissable […] toujours éludé, séparé, là où il soutient le désir."

תמיד חמקמק, תמיד בלתי שבע, שם במקום הוא תמיד מחזיק את האיווי.

בלי המחסור אין יכולת לראות את ההכל.

ואני חושב על הרעיון של צמצום מהנצח.

גם ה' היה צריך את החור.

***

אנחנו באמצע אגרת קודש כ"ז ואני מביא הפעם עם הפירוש מאתר חב"ד כי זה יפה מדי:

"רודף צדקה וחסד ימצא חיים", וחסד הוא אהבה. -אהבה היא פנימיות החסד, הרי כשאומרים על חסד "חיים" הרי שאהבה היא ענין של חיים, וכל השלש: אמונה, יראה ואהבה, הרי מוגדרות בשם "חיים". ושלשה מדות אלו -יראה ואהבה, הם בכל עולם ועולם עד רום המעלות, -והמדריגות שבעולמות, הרי בכל עולם ישנן הבחינות הנקראות אמונה, יראה ואהבה, הכל לפי ערך בחינת מעלות העולמות זה על זה -לפי עליונות המדריגה של אותו עולם, כך עליונותן של הבחינות והמדות אמונה, יראה ואהבה שבאותו עולם, בדרך עלה ועלול, כנודע. -העולם העליון יותר משמש "עילה" וסיבה שממנו בא העולם התחתון יותר שהוא "עלול" ומסובב מהעולם העליון יותר.

זה מה שאנחנו אולי מחפשים כשאנחנו רודפים את החסר. ולא רודפים אותו, אלא מכירים בו, נזהרים ממנו, נותנים לו תוקף הלכתי אחר.

זה מה שאולי אנחנו נזהרים בהמשך הפסוק שאיתו התחלתי מבראשית ועליו המפרשים דיברו, בעיקר אדרת אליהו שדיבר על הרעיון של שכינה ומוות מול זה.

העילה להגיע לעליון.

***

ומי השילוח, כרגיל:

וַיַּרְא וְהִנֵּה שְׁלֹשָׁה אֲנָשִׁים נִצָּבִים עָלָיו. עִנְיַן הַמַּלְאָכִים שֶׁבָּאוּ קֹדֶם לֵידַת יִצְחָק, כִּי הָעוֹלָם לֹא הָיָה כְּדַאי שֶׁיִּוָּלֵד בָּהּ נֶפֶשׁ יָקָר כְּיִצְחָק, כִּי הוּא כְּמוֹ יְרִידַת שְׁכִינָה בָּעוֹלָם הַזֶּה כִּי מִדּוֹתָיו הָיָה מִדּוֹת גְּבוּרָה וְגַם הַשְּׁכִינָה נִקְרֵאת גְּבוּרָה כִּדְאִיתָא (מגילה ל"א:) "כָּךְ שָׁמַע מֹשֶׁה מִפִּי הַגְּבוּרָה", לָזֶה הָיָה מֵהַצֹּרֶךְ לָבוֹא אֵלָיו ג' מַלְאָכִים בִּכְדֵי שֶׁעַל יְדֵי זֶה יִהְיֶה אֲוִיר הָעוֹלָם מָלֵא קְדוּשָּׁה, כִּי מַלְאָךְ הוּא שְׁלִישׁ עוֹלָם כַּנַּ"ל, וְאַחַר זֶה הָיָה יָכוֹל יִצְחָק לְהִוָּלֵד.

העולם עצמו היה חסר.

היה חסר את האוויר שיש בחסר.

בשביל זה מגיעים המלאכים.

כדי לשנות את האוויר. 

גם השכינה יכולה להיות גבורה, אותה גבורה שיצחק בא ממנה כמייצג שלה (גם אלבוים כתב על זה יפה).

לא היה כדאי שיוולד שם, כי היה חסר אחר.

גם לחסר יש חסר.

זה למה אהבה זה לתת את מה שאין לך למי שלא רוצה את זה (שוב, לאקאן).

גם חסר צריך חסר.

כמו ששני חורים שחורים יכולים להתמזג.

חה.

***

אחלה שבוע שיהיה

צרי