י"א מרחשוון 22.10.26
בראשית י"ד כ"א-כ"ד
וַיֹּ֥אמֶר מֶֽלֶךְ־סְדֹ֖ם אֶל־אַבְרָ֑ם תֶּן־לִ֣י הַנֶּ֔פֶשׁ וְהָרְכֻ֖שׁ קַֽח־לָֽךְ׃
וַיֹּ֥אמֶר אַבְרָ֖ם אֶל־מֶ֣לֶךְ סְדֹ֑ם הֲרִמֹ֨תִי יָדִ֤י אֶל־יְהֹוָה֙ אֵ֣ל עֶלְי֔וֹן קֹנֵ֖ה שָׁמַ֥יִם וָאָֽרֶץ׃
אִם־מִחוּט֙ וְעַ֣ד שְׂרֽוֹךְ־נַ֔עַל וְאִם־אֶקַּ֖ח מִכׇּל־אֲשֶׁר־לָ֑ךְ וְלֹ֣א תֹאמַ֔ר אֲנִ֖י הֶעֱשַׁ֥רְתִּי אֶת־אַבְרָֽם׃
בִּלְעָדַ֗י רַ֚ק אֲשֶׁ֣ר אָֽכְל֣וּ הַנְּעָרִ֔ים וְחֵ֙לֶק֙ הָֽאֲנָשִׁ֔ים אֲשֶׁ֥ר הָלְכ֖וּ אִתִּ֑י עָנֵר֙ אֶשְׁכֹּ֣ל וּמַמְרֵ֔א הֵ֖ם יִקְח֥וּ חֶלְקָֽם׃ {ס}
רש"י:
ואם אקח מכל אשר לך. וְאִם תֹּאמַר לָתֵת לִי שָׂכָר מִבֵּית גְּנָזֶיךָ, לֹא אֶקַּח:
ולא תאמר וגו'. שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא הִבְטִיחַנִי לְעַשְּׁרֵנִי, שֶׁנֶּאֱמַר וַאֲבָרֶכְךָ וְגוֹ':
הנערים. עֲבָדַי אֲשֶׁר הָלְכוּ אִתִּי וְעוֹד עָנֵר אֶשְׁכֹּל וּמַמְרֵא וְגוֹ'; אַף עַל פִּי שֶׁעֲבָדַי נִכְנְסוּ לַמִּלְחָמָה, שֶׁנֶּאֱמַר הוּא וַעֲבָדָיו וַיַּכֵּם, וְעָנֵר וַחֲבֵרָיו יָשְׁבוּ עַל הַכֵּלִים לִשְׁמֹר, אֲפִלּוּ הָכִי הֵם יִקְחוּ חֶלְקָם. וּמִמֶּנּוּ לָמַד דָּוִד, שֶׁאָמַר כְּחֵלֶק הַיֹּרֵד בַּמִּלְחָמָה וּכְחֵלֶק הַיֹּשֵׁב עַל הַכֵּלִים יַחְדָּו יַחֲלֹקוּ (שמואל א ל'), וּלְכָךְ נֶאֱמַר וַיְהִי מֵהַיּוֹם הַהוּא וָמָעְלָה וַיְשִׂמֶהָ לְחֹק וּלְמִשְׁפָּט (שם), וְלֹא נֶאֱמַר וָהָלְאָה, לְפִי שֶׁכְּבָר נִתַּן הַחֹק בִּימֵי אַבְרָם:
ספורנו:
בִּלְעָדַי. אַתָּה אָמַרְתָּ תֶּן לִי הַנֶּפֶשׁ, בִּלְעָדַי תוּכַל לְקַחְתּוֹ שֶׁאֵין אֲנִי מַחֲזִיק בּוֹ כְּלָל.
רמב"ן:
…יֹאמַר הִתְפַּלַּלְתִּי אֶל ה' וְכַפַּי פְּרוּשׂוֹת הַשָּׁמַיִם, אִם אֶקַּח מִכָּל אֲשֶׁר לָךְ, כְּלוֹמַר כֹּה יַעֲשֶׂה לִּי אֱלֹהִים וְכֹה יוֹסִיף אִם אֶקַּח. וְהַנָּכוֹן בְּעֵינַי כִּי אָמַר "הֲרִימֹתִי יָדִי אֶל ה'", לִהְיוֹת הֶקְדֵּשׁ וְחֵרֶם לְפָנָיו אִם אֶקַּח מִכָּל אֲשֶׁר לָךְ, כִּי הַהֶקְדֵּשׁוֹת יִקָּרְאוּ כֵן…
ט"ו ו':
וְהֶאֱמִ֖ן בַּֽיהֹוָ֑ה וַיַּחְשְׁבֶ֥הָ לּ֖וֹ צְדָקָֽה׃
רש"י:
ויחשבה לו צדקה. הַקָּבָּ"ה חֲשָׁבָהּ לאַבְרָם לִזְכוּת וְלִצְדָקָה עַל הַאֲמָנָה שֶׁהֶאֱמִין בּוֹ. דָּבָר אַחֵר בַּמָּה אֵדַע, לֹא שָׁאַל לוֹ אוֹת אֶלָּא אָמַר לְפָנָיו, הוֹדִיעֵנִי בְּאֵיזֶה זְכוּת יִתְקַיְּמוּ בָּהּ, אָמַר לוֹ הַקָּבָּ"ה, בִּזְכוּת הַקָּרְבָּנוֹת:
רמב"ן:
אוֹ יֹאמַר כִּי אַבְרָהָם הֶאֱמִין שֶׁיִּהְיֶה לוֹ זֶרַע יוֹרֵשׁ עַל כָּל פָּנִים, והקב"ה עוֹד חָשַׁב לוֹ הַהַבְטָחָה הַזּוֹ שֶׁהִבְטִיחוֹ צְדָקָה, כִּי בְּצִדְקַת ה' יַעֲשֶׂה כֵּן, כְּמוֹ "אֱלֹהִים חֲשָׁבָהּ לְטוֹבָה" (בראשית נ':כ'), וְכֵן "וַתֵּחָשֶׁב לוֹ לִצְדָקָה" (תהלים קו לא) דְּפִנְחָס, שֶׁחָשַׁב לוֹ הַבְטָחָתוֹ זוֹ שֶׁבָּטַח בַּשֵּׁם בַּמַּעֲשֶׂה הַהוּא לִצְדָקָה לְדוֹר וָדוֹר, כִּי לְעוֹלָם יִשְׁמֹר לוֹ הָאֵל בַּעֲבוּרָהּ צִדְקָתוֹ וְחַסְדּוֹ, כְּדֶרֶךְ "לְעוֹלָם אֶשְׁמָר לוֹ חַסְדִּי" (שם פט כט):
ספורנו:
וְהֶאֱמִין בַּה'. בָּטַח שֶׁיַּעֲשֶׂה מַה שֶּׁאָמַר בְּלִי סָפֵק, אַף עַל פִּי שֶׁהָיָה הַדָּבָר נִמְנָע אוֹ רָחוֹק אֵצֶל הַטֶּבַע.
הפעם אני לא הולך לפרש. הפעם אני הולך לצאת נחמה לייבוביץ'.
כי מבחינתי, אני רואה קשר הדוק, על גבול הסכולסטי, בין הפסוקים הללו והמפרשים הללו:
- מהי מערכת הנתינה והקבלה שמתוארת לנו כאן בין אברם (כמה קשה לקרוא לו כך, בידיעת העתיד, שהוא אברהם, שהוא "אבינו" שמתאר עצמו ערירי) לבין הקב"ה? מי הנותן ומי המקבל באמת?
- מה מערכת היחסים בין אמונה לבין נתינה/קבלה?
- בט"ו ו' רמב"ן ורש"י מתווכחים למעשה. הסבר!
- כיצד ספורנו בעצם תמצת את ליבת העניין כולו, ואיך הדבר מתקשר לאסלאם ולבהגוודגיתא (רמז: בהאקתי)?
***
בכורות ל"ד ע"א:
הָכָא בִּקְרָאֵי פְּלִיגִי דְּאָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל וְכֵן אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ וְכֵן אָמַר רַב נַחְמָן אָמַר רַבָּה בַּר אֲבוּהּ וַאֲנִי הִנֵּה נָתַתִּי לְךָ אֶת מִשְׁמֶרֶת תְּרוּמֹתָי
רַבִּי אֱלִיעֶזֶר סָבַר בִּשְׁתֵּי תְּרוּמוֹת הַכָּתוּב מְדַבֵּר אַחַת תְּרוּמָה טְהוֹרָה וְאַחַת תְּרוּמָה תְּלוּיָה וְאָמַר רַחֲמָנָא עֲבֵיד לַהּ שִׁימּוּר וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ תְּרוּמָתִי כְּתִיב
לְמֵימְרָא דְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר סָבַר יֵשׁ אֵם לַמִּקְרָא וּרְמִינְהִי בְּבִגְדוֹ בָּהּ כֵּיוָן שֶׁפֵּירַשׂ טַלִּיתוֹ עָלֶיהָ שׁוּב אֵינוֹ רַשַּׁאי לְמוֹכְרָהּ דִּבְרֵי רַבִּי עֲקִיבָא
רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר כֵּיוָן שֶׁבָּגַד בָּהּ שׁוּב אֵינוֹ רַשַּׁאי לְמוֹכְרָהּ
אֶלָּא הָכָא בְּהָא קָמִיפַּלְגִי רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ סָבַר הָרְאוּיָה לָךְ שְׁמוֹר וְשֶׁאֵינָהּ רְאוּיָה לָךְ לָא תִּשְׁמוֹר וְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר הָא נָמֵי רְאוּיָה הִיא שֶׁמָּא יָבוֹא אֵלִיָּהוּ וִיטַהֲרֶנָּה
תרומה תלויה (תרומה שנולד בה ספק טומאה): האם חייבים להצניע ולשמור עליה שלא תיטמא בוודאות, או שמותר אפילו לגרום לה ליטמא באופן פעיל.
הגמרא מנסה להבין מהי שורש המחלוקת בין רבי אליעזר לרבי יהושע לגבי חובת השמירה של תרומה תלויה ("ואני הנה נתתי לך את משמרת תרומתי"):
- ההסבר הראשון (נדחה):
- רבי אליעזר קורא "תרומֹתַי" (בלשון רבים) ומבין שיש לשמור שתי תרומות: טהורה וספק-טמאה. הוא מסתמך על הקרי (איך שקוראים את המילה).
- רבי יהושע קורא "תרומָתִי" (בלשון יחיד, על פי הכתיב) ולכן חובת השמירה היא רק על תרומה טהורה בוודאות.
- הקושיה: הגמרא דוחה הסבר זה כי מברייתא אחרת (בעניין אמה עבריה, "בבגדו בה") רואים שרבי אליעזר דווקא דורש את הכתיב (לשון בגידה) ולא את הקרי (לשון בגד).
- ההסבר השני והמסקנה (התירוץ): המחלוקת אינה בלשנית, אלא משפטית-רעיונית במילה "לָךְ" ("נָתַתִּי לָךְ"):
- רבי יהושע: "לָךְ" פירושו מה שראוי לך לאכילה בהווה. מכיוון שתרומה תלויה אסורה באכילה כרגע, היא כבר לא "שלך", ולכן אין חובה לשמור עליה.
- רבי אליעזר: "לָךְ" כולל גם את מה שראוי לך בפוטנציאל עתידי – "שמא יבוא אליהו ויטהרנה". כל עוד יש ספק, יש לה ערך פוטנציאלי והיא נחשבת שמורה ושייכת.
כן כן. אליהו הנביא. שאמור להתיר ספיקות כאלו ואחרות, אבל זה בחזקת "כשיבוא המשיח", למרות שנחמד שלפעמים משאירים את המקום הזה של "הי, מה שיסגור לנו פינה זה זה".
ועכשיו שוב, כשאלת נחמה:
איך זה מתקשר לנו לפרשה?
איך בעצם הספקות כאן מהדהדות את הספקות של אברהם אבינו מול מלך סדום?
מה שלנו, ומה לא שלנו?
***
אגרות קודש כ"ו קשורות לנו כאן ועושות לי אש מרקדת לפניי:
אבל הנגלות יהיו גלוים וידועים לכל איש ישראל בידיעה בתחלה בלי שכחה וא"צ לעסוק בהם אלא לערב רב שלא יזכו למטעם מאילנא דחיי שהוא פנימיות התורה והמצוה וצריכים לעסוק [בתורה] במשנה להתיש כח הס"א הדבוק בהם (ע"י עסק התורה. בכ"י ליתא) שלא תשלוט בהם להחטיאם כדכתיב והחוטא בן מאה שנה יקולל שיהיו חוטאים מערב רב וגם למעשה יהיו צריכים לפרטי הלכות אסור וטומאה יותר מישראל שלא יארע להם פסול וטומאה ואסור כי לא יאונה כו' וגם אפשר וקרוב הדבר שידעו מפנימיות התורה כל גופי התורה הנגלית כמו אברהם אבינו ע"ה ולכן א"צ לעסוק בהם כלל.
בום. האלטר רבי חוזר לנו לאברהם אבינו. הרי לפי המסורת, הוא ידע את התורה כולה.
אם התלמוד בא לברר הבדלים ושוני וגבולות ומי בקבוצה ומי לא ומי יכול ומי לא, אינסוף הפרדות, הרי זה כדי לברור ניצוצות.
ברגע שהניצוצות יבררו, נהיה באחדות.
לימוד תורה,
זה עסק שלא רק כדי לברור ניצוצות. אלא להעיף סטרא אחרא. את מה שלא קשור.
להתיש את הכח של הסטרא אחרא.
שזה מה שאברהם אבינו, עשה.
***
מי השילוח, כהרגלו, קורא את מחשבותיי:
וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֶל אַבְרָהָם וְאַתָּה אֶת בְּרִיתִי תִשְׁמֹר אַתָּה וְזַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ לְדֹרֹתָם. הָעִנְיָן שֶׁלֹּא קִיֵּם אַבְרָהָם מִצְוַת מִילָה קוֹדֶם שֶׁנִּצְטַוָּה כְּמוֹ שֶׁמָּצִינוּ בַּגְּמָרָא (יומא כ"ח:) קִיֵּם אַבְרָהָם אָבִינוּ אֲפִילּוּ עֵירוּבֵי תַבְשִׁילִין, אָכֵן כָּל הַמִּצְוֹת הֵמָּה שְׁמִירָה לָאָדָם שֶׁיֵּלֵךְ כְּפִי אֲשֶׁר עָשָׂה אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם יָשָׁר וְלֹא יִטֶּה לְצַד אֶחָד רַק יֵלֵךְ בְּדֶרֶךְ הַמְמֻצָּע, כִּי בְּאִם יִהְיֶה מְשֻׁקָּע בְּדָבָר אֶחָד אֲזַי יְשַׁנֶּה אֶת דֶּרֶךְ הַיָּשָׁר וְיָסוּר מִמֶּנּוּ, לָכֵן קִיֵּם אַבְרָהָם אָבִינוּ כָּל הַמִּצְוֹת קוֹדֶם שֶׁנִּצְטַוָּה עֲלֵיהֶם, אֲבָל מִצְוַת מִילָה הוּא שֶׁהָאָדָם יְתַקֵּן בְּרִיאַת הַשי"ת שֶׁנִּבְרָא בְּחֶסְרוֹן, לָכֵן קוֹדֶם שֶׁנִּצְטַוָּה לֹא הָיָה יָכוֹל מִצִּדּוֹ לְשַׁנּוֹת וּלְתַקֵּן בְּרִיאַת הַשי"ת כִּי הָיָה דּוֹמֶה חָלִילָה כְּאוֹמֵר כַּמָּה מְכֹעָר כְּלִי זֶה שֶׁעָשִׂיתָ, לָכֵן הֶרְאָה לוֹ הַשי"ת לֵידַת יִשְׁמָעֵאל כִּי גַּם בְּלֵידָתוֹ קִיֵּם רְצוֹן הַשי"ת, כִּי אֵצֶל אַבְרָהָם אָבִינוּ לֹא הָיָה שׁוּם דָּבָר רְשׁוּת, רַק כָּל פְּעֻלּוֹתָיו עָשָׂה כִּרְצוֹן הַשי"ת, וְאַחַר כָּךְ רָאָה שֶׁמַּעֲשֵׂי יִשְׁמָעֵאל אֵינָם טוֹבִים וּמִזֶּה הֵבִין שֶׁבִּמְכֻוָּן הִצִּיב הַשי"ת חֶסְרוֹן שֶׁהָאָדָם יְתַקְּנוֹ וְיִהְיֶה נִקְרָא עַל שֵׁם הָאָדָם, וּמִזֶּה הֵבִין שֶׁנִּמְצָא מָקוֹם לְמִצְוַת מִילָה, וְזֶה לֹא רָאָה עַד שֶׁיִּשְׁמָעֵאל הָיָה גָּדוֹל בֶּן י"ג שָׁנָה, וְתֵיכֶף כְּשֶׁהֵבִין שֶׁיֵּשׁ מָקוֹם לְמִצְוַת מִילָה הֵאִיר לוֹ הַשי"ת וְנָתַן לוֹ הַמִּצְוָה תֵּכֶף בְּמַאֲמָר מְפֹרָשׁ, שֶׁכֵּן רְצוֹנוֹ שֶׁיִּתְרָאֶה פְּעוּלּוֹת אָדָם וִיגִיעַ כַּפָּיו יֹאכֵל.
והשאלה שלי כאן:
איך אברהם אבינו בעצם, כן רוצה לעזור לה' להגיע למצב של "שיתראה פעולות אדם ויגיע כפיו יאכל"?
***
השארתי אתכםן עם הרבה שאלות בכוונה. אבל זה כיף.
אוהב
אחלה סופש
צרי
