דבר תורה יומי | ה' תשרי

ה' תשרי 16.9.26

קמתי היום לא על הצד הכי טוב. היה לי כח ללכת לאימון אבל ממש התבאסתי מלחשוב עם מה אני צריך להתמודד שם (אמהות שמדברות על חו"ל ועל הורות, שחזור של כל מה שלא אהבתי במערכות יחסים קודמות אצל אנשים ו/או אצל הקולגות שלי מהצד הדיאטטי וגם אצל כמה חברות שהתרחקו) אז הברזתי בפעם המליון בזמן האחרון וזה כל כך לא אני אבל יכול להיות שזה דיוקים בתוכי שאני צריך לראות עם עצמי.

ואז הדבר הזה מחולין קל"ט.

תרנגולת שהוקדשה שהחליטה לברוח.

הכל מתחיל מזה.

וּשְׁמוּאֵל אָמַר כֹּל הֵיכָא דְּאִיתֵיהּ בְּבֵי גַזָּא דְּרַחֲמָנָא אִיתֵיהּ דִּכְתִיב לַה' הָאָרֶץ וּמְלוֹאָהּ וְכֵן אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן בְּמַקְדִּישׁ תַּרְנְגוֹלְתּוֹ לְבֶדֶק הַבַּיִת וּמָרְדָה אֲמַר לֵיהּ רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ וְכֵיוָן שֶׁמָּרְדָה פְּקַעָה לַיהּ קְדוּשְׁתַּהּ אֲמַר לֵיהּ בְּבֵי גַזָּא דְּרַחֲמָנָא {איתא}<אִיתַהּ> דִּכְתִיב לַה' הָאָרֶץ וּמְלוֹאָהּ

וּרְמִי דְּרַבִּי יוֹחָנָן אַדְּרַבִּי יוֹחָנָן וּרְמִי דְּרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ אַדְּרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ

דְּאִיתְּמַר מָנֶה זֶה לְבֶדֶק הַבַּיִת וְנִגְנְבוּ אוֹ נֶאֶבְדוּ רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר חַיָּיב בְּאַחְרָיוּתָן עַד שֶׁיָּבוֹאוּ לִידֵי גִזְבָּר וְרֵישׁ לָקִישׁ אָמַר כֹּל הֵיכָא דְּאִיתֵיהּ בְּבֵי גַזָּא דְּרַחֲמָנָא אִיתֵיהּ דִּכְתִיב לַה' הָאָרֶץ וּמְלוֹאָהּ קַשְׁיָא דְּרֵישׁ לָקִישׁ אַדְּרֵישׁ לָקִישׁ קַשְׁיָא דְּרַבִּי יוֹחָנָן אַדְּרַבִּי יוֹחָנָן 

אם היא בורחת, היא עדיין בעולמו של ה'. שכתוב – לה' הארץ ומלואה. זאת אומרת, היא הוקדשה? עדיין קדושה.

ריש לקיש שכאן פונים אליו בכבוד אומר – פקעה לה הקדושה. ענה לו הג'דיי מאסטר שלו, ר' יוחנן – לא, פאדאוואן. עדיין קדושה.

ולמרות שזה סותר, כי רבי יוחנן פה שסתר את עצמו אמר משהו אחר על מעות שהוקדשו ונעלמו, הן גם –

עדיין

בגזברו

של הקדוש ברוך הוא.

אבל זה לא סותר את הקדושה, פשוט את האחריות שעל מי מה ואיפה וכאלה, כי אם אמר שהולך להקדיש, אז הוא עדיין צריך לשלם את זה, הכסף שהוקדש ונעלם עדיין באחריותו של הקב"ה מסתבר.

עכשיו

מה

זה 

אומר עלינו?

אם הוקדשנו ואנחנו בורחים,

מה זה אומר?

שמה שלא יהיה, לה' הארץ ומלואה, היינו, אנחנו בחזקתו לא משנה מה שיהיה.

כולנו תרנגולות בורחות!

***

התניא, בצורה מעניינת משהו, באגרות קודש כ' מדבר… פלוס מינוס על זה:

והגם שהיש הנברא הוא ג"כ כלא חשיב קמיה, דהיינו שבטל במציאות לגבי הכח והאור השופע בו מהכלים די"ס דאבי"ע, שהקו אור א"ס ב"ה מאיר בהם וכזיו השמש בשמש כמ"ש בלק"א ח"ב, היינו קמיה דוקא, שהיא ידיעתו ית' מלמעלה למטה. אבל בידיעה שממטה למעלה היש הנברא הוא דבר נפרד לגמרי בידיעה והשגה זו שממטה כי הכח השופע בו אינו מושג כלל וכלל וגם אין ערוך זה לזה כלל וכלל לא מיניה ולא מקצתיה מהערך שמהעלול אל העילה שהעלול יודע ומשיג איזה השגה בעילתו ובטל אצלו ע"י ידיעה והשגה זו וגם במהותם ועצמותם אין הפרש גדול כ"כ רק שזה עילה וזה עלול ולא מיניה ולא מקצתיה מההפרש שבין מהות היש הנברא למהות הכח והאור השופע בו להוותו מאין ליש ולכן נקרא יש מאין דוקא.

הנברא לא יכול לחוש את ה"אין", כי "האין" גדול ממנו באופן אחר. זה אופן קיום אחר.

ולכן, כל ה"יש" קיים, מתוכלל, יוצא מ- אותו האין. 

לכן זה – יש מאין, דווקא.

בתוך האין, היש כלול.

האין הזה הוא לא סתם אין. הוא אינסוף. הוא אותו אין שכרגע מכיל את האטומים שכולנו בנויים מאיתנו, שלמרות ש-99% מהאטום הוא ריק, הביטו סביבכם.

כזה.

אז כן.

לה' הארץ ומלואה.

ולית אתר פנוי מניה.

וגם בתוך זה, הידיעה.

הכלום הזה אינו כלום.

ההכל הזה הוא חלק מהכלום שהוא האינסוף.

***

ולתוך זה, משהו סופי. קריאת התורה ליום כיפור:

וְהִקְרִ֤יב אַֽהֲרֹן֙ אֶת־הַשָּׂעִ֔יר אֲשֶׁ֨ר עָלָ֥ה עָלָ֛יו הַגּוֹרָ֖ל לַֽיהֹוָ֑ה וְעָשָׂ֖הוּ חַטָּֽאת: וְהַשָּׂעִ֗יר אֲשֶׁר עָלָ֨ה עָלָ֤יו הַגּוֹרָל֙ לַֽעֲזָאזֵ֔ל יָֽעֳמַד־חַ֛י לִפְנֵ֥י יְהֹוָ֖ה לְכַפֵּ֣ר עָלָ֑יו לְשַׁלַּ֥ח אֹת֛וֹ לַֽעֲזָאזֵ֖ל הַמִּדְבָּֽרָה:

שעיר אחד לחטאת. חטאת הכיפורים. אם אני לא טועה, חטאת נפרדת מהשעיר הרגיל של החטאת שכתוב לנו.

אבל מעבר לזה,

מי שהלך לעזאזל –

יעמוד חי. לכפר עליו. לשלח אותו.

לעזאזל.

המדברה.

כל כך הרבה פרשנים רבו על האם מדובר כאן על שד, על מדבר יהודה או אפילו על הסלנג הישראלי של "ללכת לעזאזל!", או בלע"ז, Damnation. קללות וגידופים!

הפיצול הזה בין מי שמתקיים בנוהל, היינו, הולך לקורבן. לבין מי שזה קורבן אחר. שזה אחרות שונה לגמרי. נשלח למדבר, ככה. נשלח לעזאזל. ועוד ביום הכי קדוש. פשוט נותנים לשעיר עזים ללכת. אני מדמיין אותו עושה איזה פעייה כזו או אחרת. מבקש. ויוצא. ו… זהו.

נעלם.

זה מה שאנחנו עושים בעצם עם החלקים השבורים שלנו?

זה מה שאנחנו אמורים לעשות עם דברים שעלה בהם… הגורל?

פשוט ללכת למדבר?

התרנגולת ממקודם, שבורחת מבשורתה. כמו יונה (ההפטרה של מנחה), בורח מבשורתו. אולי הוא היה השעיר לעזאזל האנושי?

התרנגולת, אולי היא יונה? אולי היא השעיר שבורח, בורח אל הבשורה שלו, מהבשורה שלו?

הרי בסופו של דבר,

לה' הארץ ומלואה.

***

המי שילוח מביא משהו מעניין:

בֶּן שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה שָׁנָה מְנַשֶּׁה בְּמָלְכוֹ כוּ' וְשֵׁם אִמּוֹ חֶפְצִי בָהּ כוּ'. עִנְיַן מְנַשֶּׁה שֶׁהָיָה נוֹלָד בְּיִרְאָה מֻפְלֶגֶת מְאֹד שֶׁאֵין בְּכֹחַ הָאָדָם לִסְבֹּל יִרְאָה כָּזוֹ, כִּי בֶּאֱמֶת לְכָל מֶלֶךְ הַיִּרְאָה בְּהִתְגַּבְּרוּת כְּמוֹ דְּאִיתָא בַּגְּמָרָא (ברכות ל"ד:) מֶלֶךְ שֶׁכּוֹרֵעַ שׁוּב אֵינוֹ זוֹקֵף וְלִמְנַשֶּׁה הָיָה הַיִּרְאָה בְּיוֹתֵר וְכָל חֶטְאוֹ שֶׁחָטָא הָיָה שֶׁבִּקֵּשׁ עֵצוֹת שֶׁיִּסְתַּלֵּק מִמֶּנּוּ הַיִּרְאָה בִּכְדֵי שֶׁיִּהְיֶה בַּעַל בְּחִירָה, כִּי עַל יְדֵי הִתְגַּבְּרוּת הַיִּרְאָה נִטַּל מִמֶּנּוּ הַבְּחִירָה, וּמִן הַשָּׁמַיִם הָיָה שֶׁנּוֹלַד בְּגֹדֶל הַיִּרְאָה הֵיפֶךְ מִדָּוִד הַמֶּלֶךְ עָלָיו הַשָּׁלוֹם שֶׁהָיָה מִדָּתוֹ מִדַּת אַהֲבָה.

הגעתי אל זה באקראיות כי שוב, אני בכוונה בלי איזו פרשת שבוע (שבוע הבא נסיים את השנה עם וזאת הברכה).

מנשה. אותו מלך שנוא, אותו זה שלא ממש יש לו חלק בעולם הבא, זה שהכניס צלם בהיכל, שפך דם נקי  – המי שילוח כאן אומר, רגע. תסתכלו על הסיבה והשורש שהוא עשה את זה. אם תרצו, פסיכואנליזה של פרנצי/ביון פה. "היה היראה ביותר… ביקש עצות שיסלקו ממנו היראה בכדי שיהיה בעל הבחירה"

פאק. איזה פרשנות! השיתוק הזה, האשמה הענקית הקליינאנית, הסופר-אגו הרודפני הזה. ואוו! וזה נכתב בין 1840-1860, כן? 30~ שנה לפני פרויד, כמעט מאה שנה לפני ביון וקליין וכן הלאה. ואוו!

הוא בסה"כ רצה לסלק ממנו את היראה המשתקת הזו, את המקום הזה שהסופר אגו האינסופי משתיק אותו, והוא מנסה למרוד, הוא מנסה שיהיה לו איזה אני, איזה עצמי, אז הוא עושה מזה רוע, הרבה רוע, כן? אבל זה יראה. זה פחד. הוא פחד מהשמיים, הוא פחד. זה למה סופר אגו.

הוא הבין.

היקום לא ריק ממנו.

כל מקום הוא שם.

והנצח, יכול להפחיד.

העובדה שכולנו תרנגולות שבורחות מבשורה יכולה להוביל אותנו למקומות דפוקים. אותי, המקום של הפחד מלפגוע וכו' גרם לי לפגוע הכי הכי הרבה באנשים.

אני פתאום מסתכל על הדמות שלו כטראגית ויפיפייה ממש.

יש בזה קסם, ופלא.

זה בסדר להיות שעיר לעזאזל שמפחד מהמדבר.

זה בסדר להיות תרנגולת שבורחת מבשורה.

זה בסדר להביט באין ולהבין שהוא גדול עליי.

זה בסדר לפחד

זה לא בסדר להרוס מסורת לעם שלם ולרצוח נביאים ואנשים סתם.

זה לא בסדר לפגוע מזה.

זה בסדר להכיר בשורשים האלה.

זה עוד יותר בסדר למצוא בזה אהבה.

רביעי נוקם טוב,

שיהיה לנו שקט,

צרי

יכול לעניין אותך...

דבר תורה יומי | ד' תשרי

ד' תשרי 15.9.26 ממשיכים בדף היומי, דף קל"ח ע"א, האמרה היפה הזו פתאום מקבלת התקיימות אחרת לגמרי: וְכַמָּה נוֹתֵן לוֹ כּוּ' תָּנָא לֹא שֶׁיְּלַבְּנֶנּוּ וְיִתְּנֶנּוּ

קרא עוד »

דבר תורה יומי | ג' תשרי

ג' תשרי 14.9.26 חולין קל"ז ע"ב: כִּי סְלֵיק אִיסִי בַּר הִינִי אַשְׁכְּחֵיהּ (לְרַבִּי) [רַבִּי] יוֹחָנָן דְּקָא מַתְנֵי לֵיהּ לִבְרֵיהּ רְחֵלִים אֲמַר לֵיהּ אַתְנְיֵיהּ רְחֵלוֹת אֲמַר

קרא עוד »
Open chat
דילוג לתוכן