ד' תשרי 15.9.26
ממשיכים בדף היומי, דף קל"ח ע"א, האמרה היפה הזו פתאום מקבלת התקיימות אחרת לגמרי:
וְכַמָּה נוֹתֵן לוֹ כּוּ' תָּנָא לֹא שֶׁיְּלַבְּנֶנּוּ וְיִתְּנֶנּוּ לוֹ אֶלָּא שֶׁיְּלַבְּנֶנּוּ כֹּהֵן וְיַעֲמוֹד עַל חֲמֵשׁ סְלָעִים
כְּדֵי לַעֲשׂוֹת בֶּגֶד קָטָן מְנָהָנֵי מִילֵּי אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי אָמַר קְרָא לַעֲמֹד לְשָׁרֵת דָּבָר שֶׁהוּא רָאוּי לְשֵׁירוּת מַאי נִיהוּ אַבְנֵט
אֵימָא מְעִיל תָּפַשְׂתָּ מְרוּבֶּה לֹא תָּפַשְׂתָּ תָּפַשְׂתָּ מוּעָט תָּפַשְׂתָּ
אז כמה צריך לתת? 5 סלעים, שאחרי שהכהן עושה לו ליבון, יעמוד על משקל 5 סלעים (וזה אחרי שביררו אם זה סלע של יהודה או של גלילי, כי בגליל סלע רגיל הוא חצי מסלע יהודה מסתבר).
על מנת מה?
לעשות בגד קטן. איזה בגד קטן? רבי יהושע בן לוי אומר – נו, לפי הפסוק, קרא לעמוד לשדת וכו' אז, דבר ראוי לשירות, מה זה? אבנט. אוקי, אבל גם המעיל זה משהו לשרת איתו, אז למה לא?
תפשת מרובה לא תפשת. תפשת מועט תפשת.
על זה אמר רש"י בהארכה:
תפשת מרובה לא תפשת. ברייתא בתורת כהנים גבי זבה (ויקרא טו) ימים רבים ימים שנים רבים שלשה או אינו אלא רבים עשרה אמרת כל ששמעו מרובה ושמעו מועט תפסת מרובה לא תפסת תפסת מועט תפסת הואיל ולא פירש לך איזה מהן יש לך לתפוס הראשון שבמשמע שאם לא. נתפוס אלא המרובה אני משיבך מהיכן אתה ממעטו לזה המועט והלא אף הוא במשמע כשתאמר אינה זבה בפחות מעשרה אני אומר לך והלא אף שלשה במשמע וכשתאמר בשלשה ואני משיבך אינו אלא עשרה אתה אומר לי אף השלשה במשמע וגבי שירות נמי תאמר אבנט ואני משיבך ואימא מעיל אתה אומר לי והלא אף האבנט בכלל שירות ומהיכן אתה ממעטו אבל כשתאמר אין פטור אלא בכדי מעיל אני משיבך והלא אבנט ראוי לשירות וקרא שירות הוא דכתיב:
אז רגע,
התפשת מרובה לא תפשת זה… בכלל על ענייני למידה וכן הלאה (זה למה עדיף ללמוד כל פעם, חלק חלק, מצמוץ מצמוץ, להבין, להפנים, הכל טוב, יש חיים שלמים ללמוד תורה וללמוד בכלל לא צריך הכל בבת אחת ולא צריך הכל בבום ובשביל זה עושים את זה שנה אחרי שנה וחיים אחרי חיים ובעז"ה גם בעולם הבא) (שמעתם, גורניקים?), שזה אחלה, אבל מה הקשר?
אז זהו.
יש.
שטיינזלץ אגב לא בחר להביא את הרש"י על זה בתוך אבל ההסבר של רש"י אלגנטי:
המרובה כולל בתוכו את המועט. שלב מסויים מועט זה משהו שאפשר להסכים שעברנו לעבר מרובה. אבל מרובה הוא בעיקרון, בקלות מאד, הופך לאינסופי ויתרה מזו – אפשר להתווכח ולהגיד ש"מרובה זה משהו שהוא קצת מעל המועט בלאו הכי". כלומר, שאם תלך על נניח מעיל, או אולי, "כל הביגוד שלו לשנה", זה אוברקיל כי לא לזה התורה התכוונה.
אני אגב, קושר את זה למשהו אחר שרץ כמה פעמים במסכתות האחרונות – התורה חסה על ממונן של ישראל. במילים אחרות, הניסיון הזה לעשות תפסת מרובה לא תפסת הוא גם באי הגזמה.
אני כמובן לוקח את זה לאוכל. אכילה בבום לא תמיד נספגת (תלוי, שוב, עד כמה! אני מדבר על וואחד כמויות שלרוב לא מגיעים לזה), לפעמים גורמת לקצת כאבים בעיכול ולא תמיד כזו יעילה להיפרטרופיה (למרות שהיו כמה מחקרים קליניים מ-5 שנים אחרונות שהדגימו שגם בענייני היפרטרופיית שריר היא אופציה ויאבילית ולא נוראית). אבל פיצול ארוחות וספיגות יכול לעזור (בעיקר בענייני סידן נניח). מעניין.
***
התניא היום באגרות קודש כ' מפציץ בפתיחה קשוחה לאללה, לא בטוח אם הוא שלו מקורי או האר"י:
איהו וחיוהי חד איהו וגרמוהי חד בהון
דאיימ.
הוא והחיות אחד, הוא והכלים שלו! אחד.
רגע, איך?
זה דברים נפרדים. בטח כלים, שיש להם גבול וכן הלאה.
אבל זה הקטע באלוקות וזה הקטע בלעשות את הדברים הכי גשמיים (תפילין, ציצית). הם דווקא מחזירים לאור האינסופי. הם דווקא מחזירים לאינסוף.
זה הצינור לאינסוף. היינו יש בזה אינסוף. ומה שיש בו אינסוף מחובר לאינסוף הוא חלק מהאינסוף.
על זה נאמר: תעשו פטריות פעם.
סתם נו, אבל ברצינות.
זה פיצוץ מדהים וזה מהמם ואני מאד יכול להסכים עם זה.
ולמרות שההשתלשלות הדיון היא מאד קבלת-האר"י (למרות שהוא גם מזכיר שם את הרמ"ק, שונה לגמרי, אבל עדיין דיון קבליסטי איפסו פאקטו):
והנה ראשית היש הנברא ותחילתו הן הכלים די"ס דבי"ע. וגם האורות נפש רוח ונבראו מבחי' הנשמה די"ס דבי"ע שהוא אלקות, והן הלמ"ד כלים דמל' דאצילות. וכן באצילות, מחיצוניות הכלים די"ס דאצי', שהן אלקות נבראו ההיכלות דאצילות שמתלבש בהן בחי' העיגולים די"ס; וגם גופות המלאכים דאצי', שהן בחי' יש, וכמ"ש ובמלאכיו ישים תהלה, שאינן בבחי' ביטול לגמרי כעלול לגבי עילתו.
אך נשמות המלאכים שיצאו מזיווג הנשיקין, וכן נשמת האדם שיצאו מזיווג דזו"נ דאצי' קודם שירדו לבי"ע אינן בכלל יש ודבר נפרד בפ"ע אלא הן מעין בחי' אלקות בצמצום עצום. וכעין הכלים די"ס דאצי', שהן בבחי' גבול ע"י צמצום אור הא"ס הוא הקו המלובש בנר"נ שלהם וכמו צמצום הראשון להיות חלל וכו'
הנה.
הרעיון הגדול הוא שברירי הנשימה.
אז יש גבול וכן הלאה, אבל – נשמות, אינן בכלל יש ודבר נפרד, הן בחינת אלוקות בצמצום.
שברירים.
***
המועט, אם כן, לא צריך להיות הרבה.
המועט מספיק.
או יותר נכון, המועט פלוס, כדי להיות מספיק, הוא המספיק.
לא צריך נשמה ענקית כדי להיות חלק מהאינסוף.
מספיק חלק קטן.
אני באמת לא צריך להרחיב יותר מזה.
***
פניתי לקריאת התורה של ראש השנה שהייתה, לזו של היום השני, כלומר, סיפור עקידת יצחק.
משהו בבטן אמר, תסתכל שם, תמצא חיבור.
וואלה, בת קול פנימית יפה מאד כי הנה. אברהם אבינו, זה שיש לו כמה מאות נערים לעשות קרב, ומקנה רב, ומלא מלא ציבור, כשהוא לוקח את יצחק לעקידה הוא לוקח (בראשית כ"ב):
וַיִּקַּ֞ח אֶת־שְׁנֵ֤י נְעָרָיו֙ אִתּ֔וֹ
רק שני נערים.
לחז"ל יש הרבה פירושים על זה. זה ישמעאל ואלעזר; זה כדי לא ללכת חשוף בדרך אבל מצד שני שלא יזלוג הסוד שהוא הולך, אה, לרצוח את הבן שלו כי חיבור לאלוקי; אבל אני רואה בזה משהו אחר.
זה אותו התפשת מועט תפשת.
לא צריך הרבה.
צריך נכון.
כנ"ל בהמשך. למה רק איל אחד? ועוד דפקט מסכן מרבון או מטומטם או חסר מזל שהסתבך עם הקרניים שלו?
כנ"ל!
לא צריך הרבה.
צריך נכון.
***
ועכשיו, למשהו שונה לגמרי.
אלוהים אדירים, רבי מרדכי יוסף!!
וְהַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה אָהַב נָשִׁים נָכְרִיּוֹת רַבּוֹת וְאֶת בַּת פַּרְעֹה. כִּי כָל כֹּחַ אֻמּוֹת הָעוֹלָם בְּיוֹתֵר הוּא בִּנְקֵבוֹתֵיהֶם וּבִפְרָט בִּבְנוֹת הַמְּלָכִים, וּלְכָךְ בָּחַר לִיקַּח בְּנוֹת מְלָכִים כְּדֵי לְהַכְנִיעַ כָּל כֹּחוֹתָם תַּחַת הַקְּדֻשָּׁה, מוֹאָבִיּוֹת הוּא כֹּחַ אֲכִילָה וּשְׁתִיָּה, עַמּוֹנִיּוֹת הוּא כֹּחַ הַתַּאֲוָה, צִידוֹנִיּוֹת כֹּחָם הוּא בְּמָמוֹן, חִתִּיּוֹת בְּכֹחַ וּגְבוּרָה.
מה?!
טוב, נשאיר אתכםן עם זה, כי למה שרק אני אדפוק ראש בקיר. אבל נחמד לדעת, פינקים טובים בכסף, חיתים/טורקיים טובים במלחמה.
יופי.
אהח,
שלישי שמח ומלא תשובה
צרי
