ב' אב 16.7.26
דברים ב' י'-יא':
הָאֵמִ֥ים לְפָנִ֖ים יָ֣שְׁבוּ בָ֑הּ עַ֣ם גָּד֥וֹל וְרַ֛ב וָרָ֖ם כָּעֲנָקִֽים׃
רְפָאִ֛ים יֵחָשְׁב֥וּ אַף־הֵ֖ם כָּעֲנָקִ֑ים וְהַמֹּ֣אָבִ֔ים יִקְרְא֥וּ לָהֶ֖ם אֵמִֽים׃
מביא הרמב"ן בשם רש"י:
רְפָאִים הָיוּ נֶחְשָׁבִים אוֹתָן אֵמִים כָּעֲנָקִים הַנִּקְרָאִים רְפָאִים עַל שֵׁם שֶׁכָּל הָרוֹאֶה אוֹתָן יָדָיו מִתְרַפּוֹת. אֵמִים עַל שֵׁם שֶׁאֵימָתָם מֻטֶּלֶת עַל הַבְּרִיּוֹת.
ל-"העמק דבר" דווקא יש חשיבה אחרת על זה:
רפאים. משמעו מלשון פראים. אלא שפרא הוא בלי שום ד״א. ורפא הוא בלי עול מלכות ואיש הישר בעיניו יעשה. וכמש״כ בפ׳ קרח בפירוש הכתוב אדם תועה מדרך השכל בקהל רפאים ינוח. וסיפר כאן שמלבד שאותה האומה היו באמת גבורים רב ורם כענקים. עוד נחשבו גם לפראים כמו ענקים שאין עליהם עול מלכות. והדבר מובן שקשה לכבוש עם פרא יותר מאומה המתנהג עם מלך ושרים. דעם המתנהג עם מלך ושרים אם נכבש המלך והשרים ממילא כל העם נכבש משא״כ עם פראי:
אז יש לנו שניים, שניים שהם אולי אחד. התורה כאן מדגימה זיכרון היסטורי מה הוא – ובכלל, זיכרון מה הוא. האם האמים הם הרפאים? יחשבו גם הם כענקים? אנחנו קוראים להם רפאים או אמים? גם וגם? לא זה ולא זה?
מי הם ומה הם?
וישר יהודים טובים הולכים למדרש שם – רפאים כי הידיים מתרפות כשרואים אותם, אמים כי יש אימה מהם. או שמא פראים – ברברים, אם תרצו. בקהל רפאים ינוח.
המילה המודרנית לרפאים, אגב, היא רוחות-רפאים. היינו GHOSTS.
קטע!
ובכלל היא הולכת יחד עם מילה שגם כן נמצאת לנו יפה מאד בתורה – אנא ה' רפא נא לה. היינו, לרפא. איזה כיף זה עברית, כמה משחקים יש לנו עם שורשים!
אחת הפעולות הקסומות והמגניבות ביותר שאפשר לעשות בקליניקה פסיכואנליטית אם אתם סבבה עם לאקאן או ביון זה לעשות את מה שלאקאן קרא לו l'équivoque – הדו משמעות; ומה שביון קרא לו ראייה בינוקולארית או ראיית משקפת.
כאן לאקאן מסביר (? או מסבך) שני חוקים חשובים:
- לפי סמינר 11, פרשנות אינה פתוחה לכל המשמעויות בעולם. אנחנו לא יכולים להגיד שכל דבר הוא מלגזה / אמא שלנו רק כי בא לנו.
- הפרשנות שלנו למילה, גם אם היא נשמעת דומה, מכוונת למקור של התשוקה – לא למשמעות שלה (שכן המשמעות בעצמה היא רק עוד מסמן בשרשרת)
הדו משמעי אומר שיש לנו מילה שנשמעת כמו משהו אחר. לפעמים זה בצליל (המקרה המפורסם של לאקאן היה ניצולת שואה שהוא פירשן את "גסטפו" שחזרה עליו בלי סוף, ל – Geste à peau – מחווה לעור); לפעמים זה במשהו אחר. מכאן לחושב אחר לגמרי בן תקופתו, אהובי ורבינו הידוע הקדוש וילפרד בן פרדריק זיע"א.
אני אתן כאן את המקור של ביון מתוך "ללמוד מן הנסיון", 1962 ותרגום מכונה עברי:
The scientific deductive system is called for because the model made during the emotional experience which it is intended to illuminate is not sufficiently abstract. Its elements are derived from previous emotional experiences through the operation, concurrently with the emotional experience, of alpha-function. The model is formed by the exercise of a capacity similar to that which is in evidence when the two eyes operate in binocular vision to correlate two views of the same object. The use in psycho-analysis of conscious and unconscious in viewing a psycho-analytic object is analogous to the use of the two eyes in ocular observation of an object sensible to sight. Freud attributed this function, the sense organ of psychical quality, to consciousness alone. The scientific deductive system is elaborated away from the emotional experience and is a conscious act of construction in the course of which signs are chosen and rules for their manipulation formulated. Can such a procedure be profitably adapted to the psycho-analytic investigation of the development of thoughts and the apparatus that employs them? I shall answer the question by making the attempt in my last chapter and incidentally summarizing this book.
יש צורך במערכת הדדוקטיבית המדעית משום שהמודל שנוצר במהלך החוויה הרגשית – אותה הוא נועד להבהיר – אינו מופשט דיו. מרכיביו נגזרים מחוויות רגשיות קודמות באמצעות פעולתו של תפקוד-אלפא (alpha-function), המתרחשת במקביל לחוויה הרגשית. המודל מעוצב באמצעות הפעלתו של כושר הדומה לזה הבא לידי ביטוי כאשר שתי העיניים פועלות בראייה דו-עינית (בינוקולרית) כדי ליצור מתאם בין שתי נקודות מבט על אותו אובייקט. השימוש בפסיכואנליזה במודע ובלא-מודע לצורך צפייה באובייקט פסיכואנליטי מקביל לשימוש בשתי העיניים בתצפית חזותית באובייקט הנתפס בחוש הראייה. פרויד ייחס תפקוד זה – איבר החישה של האיכות הנפשית – למודע בלבד. המערכת הדדוקטיבית המדעית מפותחת במנותק מן החוויה הרגשית, והיא מהווה פעולה מודעת של הבניה שבמהלכה נבחרים סימנים ומנוסחים כללים להפעלתם. האם ניתן להחיל תהליך כזה באופן מועיל על החקירה הפסיכואנליטית של התפתחות המחשבות ושל המנגנון המשתמש בהן? אענה על השאלה באמצעות הניסיון לעשות כן בפרק האחרון שלי, ובתוך כך אסכם את הספר הזה.
***
מה שני הגדולים הללו אומרים לנו, למול הפרשנות הלא בטוחה של שני הפסוקים הללו בדברים?
להקשיב עמוק יותר.
לאקאן אומר – מה המילה עוד אומרת לנו, איזה עוד משמעויות יש לצלילים שאנחנו שומעים? איזה עוד משמעות יכולה להיות אם נפסק אחרת משפטים?
ביון אומר – אנחנו יכולים להביט בו זמנית בכמה משמעויות ולשים אותן יחד.
המקרה המפורסם של ביון לדו משמעות היה להקשיב לסכיזופרן שצרח כל הזמן – Ice-cream! Ice-cream! גלידה, גלידה – ובעצם ביון פרשן את זה ל – I Scream. I Scream.
כן.
צעקה וזעקה.
מובן לגמרי.
אני מציע להסתכל עלה רפאים הן כרפוי, הן כפרא והן כרפואה.
אני מציע להסתכל על הזיכרון שלא מצליח לאכלס, האם אלו אמים או רפאים.
על אמים כ-אימה, אם (תנאי) ו…אמא?
וכל אלו בתור ייצוג מעולה של פחד מהו.
משמעות הפחד מהי – הבלבול שנוצר בין זכרונות סותרים שאינם סותרים על דברים גדולים מהעולם הזה, שנזכרו ונשמרו (והפרשנים ממשיכים ומסבירים שגם להם קושאן על הארץ בעצם אבל לנו גם וכו').
פחדים שקשה לעבור אותם.
שקשה לעכל.
שקשה להבין ככה, אז צריך כמה עמודי חפירה על זה שקשה לעבוד עם פחד לפעמים.
חה.
***
פותח בדף היומי (חולין ע"ז) ושוב:
ועוד: התורה חסה על ממונן של ישראל.
עוד פעם המשפט החביב הזה.
התורה רוצה שנחסוך. אוקי.
אני לא יודע למה אבל זה מרגיש לי קשור לכל החפירה ממקודם. לא משנה, נמשיך.
יש כאן דווקא משהו אחר לגמרי על חשיבות הלימוד, מי צודק מתי ולמה ואיך:
אֲמַר לֵיהּ רַב פָּפָּא לְרַבָּה רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ וְאִיסּוּרָא דְּאוֹרָיְיתָא וְאַתְּ אָמְרַתְּ מַאי לֵיחוּשׁ לְהוּ אִישְׁתִּיק
וְאַמַּאי אִישְׁתִּיק וְהָאָמַר רָבָא הִלְכְתָא כְּוָותֵיהּ דְּרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ בְּהָנֵי תְּלָת
שָׁאנֵי הָכָא דַּהֲדַר בֵּיהּ רַבִּי יוֹחָנָן לְגַבֵּיהּ דְּרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ דַּאֲמַר לֵיהּ אַל תַּקְנִיטֵנִי בִּלְשׁוֹן יָחִיד אֲנִי שׁוֹנֶה אוֹתָהּ
רב פפא התווכח עם רבה על משהו שהיה במחלוקת בין הזוג הכי מגניב בתלמוד, ריש לקיש ורבי יוחנן. העניין – האם גיד שעכשיו רך וטעים ויכול להיות קשה אז האם אנחנו במצב של טריפה (רך וטעים עלול להיות טרף בגלל שהוא אכיל) או שמא הוא לא (הוא יהיה גם ככה קשה ולא אכיל אז מה הקשר טריפה עכשיו). בן לקיש (=ריש לקיש) דווקא הולך להחמיר ורבי יוחנן מקל, אבל, קל מאד להסביר את ריש לקיש פה אז מה הולך? רבה שתק. למה שתק?
כי בסופו של דבר כשיש ויכוח בין ריש לקיש לרבי יוחנן, רבי יוחנן תמיד צודק חוץ מבשלוש פעמים. אממה, פה זה שונה כי רבי יוחנן בעצם חזר לדעתו של ריש לקיש בעניין הזה ספציפית ואמר לו –
נו אל תכנס איתי לקטנות / אל תטריל אותי / נוווו שימיייייי – בלשון יחיד אני שונה אותה. היינו – נו, כאילו, אני מסתכל על זה ככה, אבל הבנתי שטעיתי פה אבל כאילו, נו, אל תכנס.
אני לא יודע מה אתכם אבל יש כאן רגע אנושי קטן מאד ויפה שמכווץ פה.
גם הוא אגב, קשור למחלוקת על פי זיכרון.
האם אנחנו מקלים או מקשים לפי מי, ואם אנחנו אמורים ללכת לפי רבי יוחנן, עדיין יש שתיקה פה והשתיקה היא סביב עניין שנשמע מצד אחד מביך מצד שני כל כך אנושי ומתוק.
אני נזכר בקטעים שבהם לדוגמה ההטייה האישית שלי עלולה לסנוור לי את הראייה. נניח מחקרים על תזונה מהצומח. נניח שיח פסיכואנליטי שאני כל כך מאוהב בו. אלו הטיות.
אלו המקומות שבהם בא לי להגיד – אל תקניטני, בלשון יחיד אני שונה אותה.
אבל זו גם הגדולה של רבי יוחנן.
להגיד, אני עושה את זה.
אני לא אומר לכולם לעשות.
***
הרבה דתיים וחרדים שקוראים את הדפים היומיים האלה תוהים מאד איך זה שאני לא, ביידיש – ובצורה משעשעת כמו השם של אמא שלי – פרוּם. איך זה שאני ככה עושה לימוד (והם מחמיאים גם, תודה!) אבל… נו… שאני לא… ככה.
אני לפעמים חושב על זה שמבחינה הלכתית אני לא שונה בהרבה מאחר. לא שומר שבת ר"ל, וכשרות, וכו'. אוי ואבוי, גוועלד! שומו שמיים! נכון. אולי הקבר שלי יעלה עשן גם כן אם אגיע למעמד, או שסתם אזרק בכף הקלע מקצה עולם לקצהו. בסדר. זה שלי.
בלשון יחיד אני שונה את זה.
***
הפרק היומי בתניא הוא פרק יב' באגרות התשובה ויש שם פסקה ארוכה מאד אחת על כך שהייסורים בעולם הזה הם כלום מול העולם הבא ולכן צריכים לשמוח בייסורים האלה. לא יודע, אמא שלי כרגע סובלת מאד ואני לא רוצה אפילו לחשוב שזה בשביל שיהיה לה חיים יותר קלים בעולם הבא כי אני רוצה להאמין שלכולנו בעולם הבא יש קצת שקט אחרי החיים האלה ובתקווה שבעולם הבא בעיקר אין בריות שיפריעו לנו להדהד עם הנצח.
אז אני לא מביא.
כי עד כמה שאני אוהב להשתעשע שבייסוריה לאחרים יהיה טוב קצת לעולם הזה, עדיין, לא סבבה לי עם זה. אז הנה, אדמו"ר זקן, ככה אני כועס עליך קצת, תתמודד.
אבל, דבר אחד חביב אולי מתוך שם:
אדם מקדש עצמו מעט מלמטה, מקדשין אותו הרבה מלמעלה
אולי לבקש שלפחות אם עושים קצת טוב, נקבל קצת מלמעלה. או כמו שאמרתי לא מזמן אחרי מעשה טוב שעשיתי – נו, אפשר כבר את האסימוני קארמה שלי כבר?! או אם אדייק, קארמה-פּהאלה.
***
הופה זה נקשר יפה מאד למה שהאיזביצ'ער אמר בהמשך על הפרשה שלנו:
וַיְהִי בְּאַרְבָּעִים שָׁנָה בְּעַשְׁתֵּי עָשָׂר חֹדֶשׁ בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ דִּבֶּר מֹשֶׁה כוּ'. הָעִנְיָן שֶׁנִּתְפָּרֵשׁ כָּאן בְּאֵיזֶה חֹדֶשׁ, כִּי חֹדֶשׁ שְׁבָט מוֹרֶה עַל שֵׁבֶט וְתוֹכַחַת מוּסָר וְכָתוּב (משלי כ"ט,ט"ו) "שֵׁבֶט וְתוֹכַחַת יִתֵּן חָכְמָה", וְנָתַן מֹשֶׁה רַבֵּינוּ עָלָיו הַשָּׁלוֹם עֵצָה שֶׁיִּכָּנְסוּ אֶת עַצְמָם בְּדִבְרֵי תּוֹרָה וְתִפְדֶּה אוֹתָם מִכָּל רַע כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (תהלים קי"א,ט') "פְּדוּת שָׁלַח לְעַמּוֹ צִוָּה לְעוֹלָם בְּרִיתוֹ", וּבְרִית הוּא הַתּוֹרָה כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (ירמיה ל"ג,כ"ה) "אִם לֹא בְרִיתִי" כוּ', וְזֶה שֶׁנֶּאֱמַר (משלי ט"ו,ל"ג) "יִרְאַת ה' מוּסַר חָכְמָה", כִּי יֵשׁ מוּסָר עַל פִּי יִסּוּרִין חַס וְשָׁלוֹם וְדִבְרֵי תּוֹרָה גַּם כֵּן נִקְרָאִים מוּסָר כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (משלי ח',י') "קְחוּ מוּסָרִי", כִּי מִדִּבְרֵי תּוֹרָה יוּכַל גַּם כֵּן הָאָדָם לְהִתְיַסֵּר "וְאַשְׁרֵי הַגֶּבֶר אֲשֶׁר תְּיַסְּרֶנּוּ יָּהּ וּמִתּוֹרָתְךָ תְלַמְּדֶנּוּ", וְזֶה שֶׁכָּתוּב (תהלים קי"א,י') "רֵאשִׁית חָכְמָה יִרְאַת ה' שֵׂכֶל טוֹב לְכָל עֹשֵׂיהֶם", פֵּרוּשׁ שֶׁזֶּה חָכְמָה וְשֵׂכֶל טוֹב לָאָדָם שֶׁיַּכְנִיס אֶת עַצְמוֹ בְּדִבְרֵי תּוֹרָה וְעַל יָדָהּ יִנָּצֵל מִכָּל רַע.
שימו לב איך זה נקשר בשפה די פשוטה בדיוק לייסורים שעליהם הרבי הזקן דיבר אבל לא הבאתי אבל הזכרתי שהוא כן דיבר על ייסורים!
נו, ואיך זה קשור למה שהבאת?
כל פרשת דברים, או לפחות רובה, מדברת על כמה *%R$ אכלנו בגלל שיצאנו לא בסדר בעיני היישות מלמעלה.
כל מסכת חולין תוהה לעצמה תהיות ברומו של עולם על שחיטה של אמהות פוטנציאליות, בטח בשבועות האחרונים.
האמים והרפאים הם ה"צל" של יונג פה, הם אותם חלקיקי בטא של ביון שפונקציית האלפא ממירה למחשבות וחלומות וזיכרונות ודברים שאפשר לעבוד איתם ולא רק דברים מפורקים ומוזרים.
את האמים והרפאים אנחנו מתרגמים, בין אם דרך הדו-משמעי של לאקאן, הראייה הבינוקולרית של ביון או כל דרך אחרת שעוזרת לכם להתקיים על האדמה הזו.
כל דרך היא בבחינת בלשון יחיד דורש את זה.
אנחנו מתייסרים בדרך הזו.
אנחנו מתייסרים בכללי.
לפחות אפשר להאמין שאם נעשה טוב נקבל עוד קצת טוב, זו גם נחמה.
ומתישהו הסבל ייפסק.
סופ"ש נעים, תקעו בחודש שופר, בכסה ליום חגנו. כן, זה לא להרבות בשמחה, בדיוק כמו שאחד הדברים שאני תוהה עליהם זה אדם בשבעה, שמתפלל שחרית, עדיין שר את – הושיע את עמך וברך את נחלתך ורעם ונשאם עד העולם.
שיהיה קל.
אהבות
צרי
