מפתה כמעט כל פעם שמנסים לעשות איזה ווארט על הפרשה הזו לפתוח במה עניין שמיטה לסיני וגו'. לא, לא הפעם. אני דווקא קופץ פסוק הפעם. כנראה שזה יהיה ככה בהמשך השנים, בלי נדר.
אז. אנחנו בויקרא, פרק כ"ה. אנחנו בהר סיני. דווקא הפעם כמו שהדורש מלמעלה דורש, אנחנו מציינים שההלכה הזו – שהולכת להיות על ענייני שמיטה – מגיעה מסיני, כדי כאמור לרמוז שהכל מגיע מסיני בלאו הכי. אבל, הנה מתחיל משהו מעניין שקשור לנו כרגיל לענייני תזונה ונפש חיה.
{ב} דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם כִּי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם וְשָׁבְתָה הָאָרֶץ שַׁבָּת לַיהוָֹה:
ושפתי חכמים (רבי שבתי בס) מפרש:
ואם תאמר היאך תלוי זה בזה. ויש לומר לפי שפעמים אין אדם חורש את האדמה אלא מפני טובתו כדי שתהא הארץ שמנה. לכך פירש רש"י כשם שנאמר בשבת בראשית כלומר דהתם כתיב ויום השביעי שבת לה' והטעם משום שהקדוש ברוך הוא שבת ביום השביעי אף כאן הטעם להזכרה כלומר לעשות שמיטה בשנה השביעית להזכיר שהקדוש ברוך הוא שבת ביום השביעי ולא בא הכתוב להזהיר שלא יחרוש האדמה אלא בשביל השם ולא יהא כונתו בשביל טובתו: (שפתי חכמים)
הפרשנות הזו מזכירה לי הרבה פעמים את העניין הזה של כוונות בחיים, בטח ובטח בתהליכי גמילה כאלו ואחרים. בשיטה הפופולרית שכתבתי עליה רבות בבלוג הזה, 12 הצעדים, יש עניין גדול מאד עם מערכת היחסים של אדם עם הקונספט של כח עליון. כח עליון הוא מה שאתם עושים ממנו. כלומר, אין לו הגדרה אחת ובניגוד לאלוקים היהודי הוא יכול להיות מעורב מהרבה מקומות אחרים שלא לומר שהוא קונטיגננטי בהתייחסות הפרטנית (הוא יכול להתחלף לפי החוויות שלנו) אך הוא אימננטי לשיטה עצמה (כלומר, ישנו כח עליון; הזהות שלו זה כבר נתון לויכוח דיון שינוי והתפתחות). העניין הגדול בשיטה נובע ממנו ואליו חזרה. כלומר, חלק ענק מתהליך ההתפכחות/פיכחון וההחלמה של המכור בשנים עשר הצעדים עובר דרך ההתמסרות המלאה לכח עליון (הידועה כצעד 3). כן, נשמע מאד כתי, אבל למעשה זו החלטה פנימית שהמכור המחלים מבקש לעשות יום ביומו (רק להיום, כל יום כלשעצמו) – למסור את חייו ומעשיו להשגחתו של כח עליון כפי שהוא רואה אותו. מדוע? כי רק אותו כח עליון יכול לשחרר אותו מהעול הבלתי נסבל של ההתמכרות. עד כה, פשוט.
הפרשנות הזו מזכיר לנו בדיוק את זה. השמיטה לא נעשית על מנת לעשות את הארץ שמנה. השמיטה נעשית עבור ה'. כי ה' אמר. אנחנו אפילו לא יודעים אם ה' צריך את זה. הצורך הוא הבנייה אנושית ששייכת לבני אדם. זה חלק מה "והארץ נתן לבני אדם" שמגיע אלינו מתהילים. אני לא יודע אם יש לאלוקים צורך. יש לו רצון והוא מבטא אותו ואנחנו רוצים שהרצון שלנו יתאים לשלו או להפך – אבל אין כאן צורך. אבל יש כאן בהחלט כוונה ברורה שיש צורך מסויים שתעשה ותהיה שם.
המעניין כאן כמובן הוא הבחירה במילה הלא מאד נפוצה הזו עד המאה ה-20/21 של "שהארץ תהיה שמנה". הכוונה כאן לבריאה? הכוונה כאן למלאה? לשמנה כמו אותן הפרות שהיו נחשבות למשהו מצויין ונפלא במצרים של תקופת הברזל (או בעצם בין הברונזה מאוחרת לתקופת המפלה, 1177-?) או שמא, מאחר ופרשנות זו של שפתי חכמים נכתבה בערך ב-1680, עדיין היה מקובל להסתכל על מי שנמצא במשקל יתר/השמנת יתר כמומלץ יותר ובריא יותר?
אבל מצחיק. לא עבור ה"מאסה" אם תרצו או עבור ה"בריאות" אדם עושה את הפרקטיקה הזו של שמיטה. אלא כי ה' יתברך אומר את זה. אני אפילו לא אומר מבקש את זה. הוא אומר את זה. זה מעניין, מערכת היחסים הזו שנוצרת עם הבריאה והקיום עצמו. ישנם דברים שלא מבוקשים או נלחשים בלאט, אלא פשוט נאמרים כדי שיהיו. זה הרעיון של מצווה. איפשהו, אנחנו מפנימים את זה בצורה אחרת. היקום לא מבקש מאיתנו את החוק השני של התרמודינמיקה והציבור לא מבקש מאיתנו יפה לא להתפשט בציבור או לא לשחרר את תכני מעינו באותו ציבור. על אותו בסיס מעניין.
המעניין שגם בעוד שני פסוקים זה הולך לחזור באיזשהו דיוק מעניין שמאחד לנו כאן משהו:
{ד} וּבַשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִת שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן יִהְיֶה לָאָרֶץ שַׁבָּת לַיהוָֹה שָׂדְךָ לֹא תִזְרָע וְכַרְמְךָ לֹא תִזְמֹר:
ומה מגניב אותי אישית?
מצד אחד – שבת שבתון יהיה לארץ ומצד שני – שבת לה'. כלומר אותו פסוק כאן לא בדיוק משווה, אבל מכיל יחדיו שתי התייחסויות חשובות. האחת חוזרת על מה שדיברנו עליו בפסוק ב' – השבתון הוא לא-ל. הדבר האחר הוא שכאן מוכנסת יחד הארץ. הרמב"ן בפסוקים הקודמים מפרש את זה כאותה ארץ שנבראה בפסוק הראשון בתורה נקודה (בראשית א' א') ואף מייחס לה ארץ מיתית, כמעין הארץ שאליה כולנו נגיע בעתיד לבוא ובעולם הבא וכו'. אני לא רוצה להכנס לנקודה הזו. אני דווקא מעדיף להגיד שכאן שפינוזה והתורה דווקא מתכנסים ביחד בכיף. Deus sive natura. אלוהים או הטבע. האמנם האלוקות היא הטבע או שמא היא תכונה מעל, מתחת, בין לבין? האם בעצם כאן נרמזה לנו האופציה שכן, שפינוזה צדק ואמר בעצם את אותו דבר רק מכיוון אחר? אם הפסוק כאן אומר לנו שיש שבת שבתון לארץ ושבת לה' באותה נשימה (בערך) – אז… למה לחשוב אחרת? שניהם צריכים את אותה מנוחה באותו הזמן, מסתבר.
המעבר הזה בין התגלמויות באיזורים שונים (שמות כ"ה כ"ח "ושכנתי בתוכם" לדוגמה) מזכיר לנו שהרעיון הגדול בקונספט הוא כמו הרעיון הפרוידיאני של דחף. דחף לא יכול להתגלם בלי אובייקט (להרחבה פה). הא-ל כאן מיוצג במובן מסויים כדחף. אם תרצו זה הדחף הנוסף, הדחף האלוקי (שמתווסף לדחף העונג ודחף המוות). הוא הדחף העילאי יותר שמתגלם בעולם באובייקטים באמת – כגון האדמה בפרשה שלנו או בבני ישראל בפרשת תרומה. האדמה, האנשים והפעולה הם האובייקטים אליהם הדחף האלוקי מופנה ודרכו הוא ממשיך למעשה כשם שדחפים יכולים להמשיך הלאה במובן מסויים (הצטלבות עם הזדהות השלכתית, נניח והעברות בין דוריות למכביר). במובן מסויים אולי הכותב המקראי לא רוצה להגיד לנו שאלוקים רוצה. אלוהים אומר. כך גם האיד. האיד לא רוצה. האיד אומר את רצונותיו. זה האגו שרוצה. זה האגו שמרצה. כך גם אנחנו.
ומעבר לזה, מהו השבתון לה' כאן? שה' שובת? לא עושה? בלתי אפשרי הרי.
או שאולי אפשרי מאד, בעולם אחרי השביעי באוקטובר.
מי יודע.
בשורות טובות וישועות לכולנו,
שבת שלום.
