והפעם, שתי נקודות שתפסו אותי בתחילת הפרשה וספציפית מרש"י שמקשרות אותנו בכלל לקונספט שהוא יותר מהכל פסיכואנליטי. האחד, זה מימד השבר או אם נרצה הפחד מהתמוטטות שנמצא מלמטה. השני, זה היכולת לתת לזמן לעשות את שלו.
ויקרא י"ג פס' י"א:
צָרַ֨עַת נוֹשֶׁ֤נֶת הִוא֙ בְּע֣וֹר בְּשָׂר֔וֹ וְטִמְּא֖וֹ הַכֹּהֵ֑ן לֹ֣א יַסְגִּרֶ֔נּוּ כִּ֥י טָמֵ֖א הֽוּא׃
רש"י:
צָרַעַת נוֹשֶׁנֶת הִוא – מַכָּה יְשָׁנָה הִיא תַּחַת הַמִּחְיָה; וְחַבּוּרָה זוֹ נִרְאֵית בְּרִיאָה מִלְמַעְלָה, וְתַחְתֶּיהָ מְלֵאָה לֵחָה. שֶׁלֹא תֹּאמַר: הוֹאִיל וְעָלְתָה מִחְיָה, אֲטַהֲרֶנָּה.
אז מה הרעיון הגדול? נתחיל בכך שצריך להתייחס לצרעת המקראית באופן הראוי לה. לא מדובר על הלפרוסי המודרנית, מחלה חיידקית על כל המשתמע שלה. מדובר כאן על משהו שאין לו תיעוד ברור רפואי (כי, ובכן, לא הייתה אפשרות) ולכן גם אני אישית מתכוונן להתייחס אליה כפחות שכזו. הצרעת נוגעת בגוף. בבגדים. בבית. היא כתם. כתם שמובחן פיזית ויש לו התגשמות בחלל ובזמן אבל מעל להכל הוא כתם רוחני שנפתר לא על ידי רופא או כל בעל תפקיד שאז ייחדו לרפואה אלא על ידי הכהן ומכאן גם הטיפול הרוחני – טקסי טהרה שונים או בידוד לתקופה כזו או אחרת.
מאחר ובתלמוד ובראשונים יש דיונים ארוכים שלא אביא לגבי המשמעות הרוחנית של הצרעת – ככזו שקשורה ללשון הרע בעיקר – אני מביא לכאן פרשנות אחרת בהתייחס לצרעת ובהתייחס לכך שכן, יש בכך אולי עוולה רוחנית או מוסרית כזו או אחרת נרמזת. אבל כמו הרבה כאלה, הן לא סתם שם כי בני אדם מחליטים להתנהג כאנשים נלוזים, איך אומרים, כי בא להם, או בשביל הכיף. לא. כאן בדיוק רש"י מרמז לנו משהו מקסים: "מכה ישנה היא תחת המחיה". מכה ישנה מרמז על כך שהייתה טראומה.
אחד המאמרים החשובים ביותר של הפסיכואנליטיקאי ורופא הילדים המפורסם דונלד וויניקוט נקרא "הפחד מהתמוטטות" (כאן). אין לי שום יומרה להגיד שבצעירותי כי רבה מקצועית צלחתי בהבנה מוחלטת ומלאה את הדברים העמוקים והמהממים שוויניקוט מביא במאמר הזה. אבל בקצרה ממש – כאנשים, ניתן להסתכל על הפחד שלנו מפני טראומה או על הטראומה עצמה לא כעל פחד ישיר ממנה, אלא על שחזור של פחד ממשהו שקרה לנו בעבר אך לא נחווה עד הסוף. סופו של יום, ההורים שלנו, אמא שלנו, לא הייתה שם לעיתים כדי להחזיק את כל מה שקרה לנו. הפצע שנוצר התכסה בינתיים בעוד שכבות רבות של עור ובשר ורקמות. לעיתים, קורה הדבר ונבנה עליו פצע חדש. פצע שמאזכר אותו, שקופץ אליו. עם תשוקה מסויימת לפתרון – לרצון להוויה שלנו לחוות עד הסוף את הפגיעה, כדי שנוכל לעבד אותה ולהתקדם הלאה.
אז הצרעת הנושנת הזו מייצגת לנו טומאה וזהו. היא לא זקוקה לבידוד. לא זקוקה למה שנדבר עליו שהוא עוד לא ברור. היא זקוקה לטיהור. היא זקוקה לטקסים שאולי יסייעו לאדם לניקוי הרוחני שהוא זקוק לו כדי להתמודד עם משהו גדול מזה וזה – חיבוק הטראומה או אפילו, מאחר ומדובר על צד אחד שהמצורע מקבל בו דם דרך הקורבן, איזו צורה מסויימת של התייחסות לגירוי בילטרלי (כן, אני מודע לזה שצד ימין זה צד אחד ובי-לטרלי אומר דו צדי)?
אך כמו שנראה, לא תמיד זה הדין. ומכאן לפסוק אחר מעניין.
ויקרא י"ג פס' י"ד:
וּבְי֨וֹם הֵרָא֥וֹת בּ֛וֹ בָּשָׂ֥ר חַ֖י יִטְמָֽא׃
רש"י:
וּבְיוֹם הֵרָאוֹת – מַה תַּלְמוּד לוֹמַר וּבְיוֹם? לְלַמֵּד: יֵשׁ יוֹם שֶׁאַתָּה רוֹאֶה בּוֹ, וְיֵשׁ יוֹם שֶׁאֵין אַתָּה רוֹאֶה בּוֹ
יש יום שאתה רואה ויש יום שאין אתה רואה. רש"י שוב מפגיז כאן תובנה חשובה. כאבים, סבל, טראומות, סיוטים. לא כל יום ולא בכל מצב אנחנו נראה עם הפגיעה והכאב שלנו. אנחנו עשויים לשבת אצל מטפל כזה או אחר ולספר על הסבל שלנו אבל הוא לא ייראה. ייתכן ונספר שאנחנו נוהגים להתפרץ בזעם אבל נדבר בנועם אפילו יותר מפעם אחת. ייתכן ונספר שאנחנו סובלים מניתוק ונהיה ברצף מוחלט מול מי שמולנו. "אתה לא נראה ככה" יש יאמרו, כמו שלא מעט שנמצאים על הספקטרום האוטיסטי חווים מנשמות טובות שמנסות לעודד בכל הכח. אבל הפלא ופלא. הזה, כל זה, עלול להיות לשם.
או להפך. ייתכן ויש לנו יום רע. ייתכן ואנחנו במקום דפוק זמני. ייתכן ואנחנו באמת לא בטוב עכשיו אבל זה רק עניין תקופתי. לא יותר ממשהו שקורה מדי פעם. אנחנו לא יכולים להיות מסומנים כך – על פי משהו זמני בלבד שאין בו משהו כדי לאחוז ולהאחז בו. אנחנו לא מוגדרים על פי רגעים שלנו, אלא על פי דפוסים חוזרים וגם אותם אפשר לטהר.
יש מסר מאד אופטימי בתחילת הסאגה סביב המצורעים שנגלית לנו כאן בפרשת תזריע. הפעם לא בחרתי להתייחס לחלקים המעטים שמתייחסים לזרע וכולי אלא כאן מתוך התפיסה הכפולה שיש לנו כאן: טראומת עבר שלא נחוותה עד תומה יכולה להפוך למשקע שמצריך מאיתנו כוחות נפש ועזרה, טיהור. אך לא תמיד מה שנראה ככזה הוא כזה. עיתים הדברים לא כאלו ברורים ועיתים אין שם את הנגע הזה אלא דברים אחרים.
ושנזכה בשקט, שלווה, תפירת הפצעים והחזקת הקושי.
שבת שלום.
