אני חושב שהחל מצעד 4 התחילו הצעדים המפחידים באמת, בחוויה שלי. והפחד הזה היה טוב ואיכותי וחשוב. קריטי. אם לא היה פחד זאת אומרת שלא הייתי ניצב מול הדברים שעשיתי ומול הבושה בהם. חלק גדול בהתמכרות של כולנו, כל התמכרות, היא בושה. בושה בפעולה ההתמכרותית, בושה במה שהוביל אותנו לפעול וגרוע מהכל אולי – בושה בתוצאות, במשמעות של המעשים שלנו. במשמעות שלנו כחלק הזה בזהות שלנו כמכורים.
בהרבה מובנים, החוויה של מכור, בעיקר בגלל הצרות שההתמכרות הביאה איתה היא של חוטא. של איזה דימוי כזה של מישהו שהגורל שלו הכה אותו היטב אבל בהרבה מובנים, הרבה מהמכות שהגורל והיקום הביא לנו הן איפשהו באחריות שלנו. איפשהו. זה לא לגמרי נכון, אם זה היה כך – היה מאד קשה לקום וגם עוד יותר קשה להבין איך נפעל בצורה כל כך חסרת הגיון. הרי, אף אחד מאיתנו לא נולד עם איזה צורך נואש לפגוע באחריםות, בטח בצורה חסרת שליטה. אף אחד לא נולד לעולם הזה עם רצון עז להיות חסרי שליטה.
אבל המוח שלנו מעצבן. שלא לומר לפעמים, בא לי להודות שהמוח שלנו פשוט מטומטם. כמויות המנגנונים שמסבירים מה גורם לנו להתמכר – זה צריך להיות נושא של פוסט שאגע בו בזמן אחר אם תהיה דרישה, וזה חוזר על עצמו בפודקאסטים שלי – מטורפת. פשוט מטורפת. זה לא מנגנון אחד, זה לא רק דרך אחת שבה הדופאמין שולט בנו לכאורה, אלא באמת כל כך הרבה איזורים במוח שגורמים לנו לפעול כמו שאנחנו פועלים. בצורה מכורה, חולה, דפוקה. לא כולנו, אבל מי שקורא כאן כנראה מבין ומזדהה. ואני פה כדי להגיד – אתה ממש לא לבד ואתה ממש לא דפוק, חבר.ה. את.ה רק אנושי.ת. זה הכל. ובאנושות הזו חלקנו הולכים לאיבוד.
צעד 5 כולל בצורה פשוטה מאד הודאה בצעד 4 בפני מישהו אחר ובפני כח עליון. אנחנו מודים, בקול, או בכתב – בפני מישהו אחר. בעדיפות רבה, אני בהחלט מעודד שזה יהיה מול החונך. אני גם בעד שזה יהיה מול עוד חבריםות שמוכניםות לזה, מהחברותא. כמובן לא להפיל את זה על בני זוג או בנות זוג או משפחה. זה לא הוגן כלפיהם. הם אולי נדפקו מאיתנו ואנחנו נהיה חייבים להם צעד 9. אבל לא צעד 5. אפשר להיות כנים גם בלי לספר כל פרט. אפשר לשתף גם בלי להוציא את הקרביים החוצה עד הסוף ועדיין לא לשקר או להסתיר. יש דרכים לתקשר בעולם הזה שהן לא אחידות ויחידות.
כאן, אבל, טמונה הזדמנות מדהימה לריפוי, שמגיעה דרך כמה ערוצים:
- חונך שלקח על עצמו את התפקיד הזה יודע שבזמן של נוכחות בצעד 5, בכתב או בעל פה, השיפוט הולך הצידה. יותר מזה, חונך עבר את הצעד הזה בעצמו. הוא יודע איך זה מרגיש. הוא גם יודע מה הכי צריך כאן – שום שיפוט, שום הערה. בערך כמו מה שקורה אחרי שיתופים בחברותות – תודה ששיתפת, תמשיך לבוא. ואם אפשר חיבוק, אם צריך, מה טוב.
- מעבר להחזקת מרחב רגועה, לעיתים אי אפשר שמי שמקשיב לא יפלוט איזה צחוק. למה? כי בחוויה של הרבה מאיתנו, הסיפורים של האחרים, כמה שהם דפוקים – והם לפעמים דפוקים – הסיפורים האלה הרבה פחות גרועים מהסיפור שלנו. תמיד יש את אפקט ה-"אתה חושב ששלך גרוע? חכה שתשמע את שלי". יש בזה רפואה. לא כי מישהו שמח בזה שמישהו אחר דפוק ממנו – אלא כי יש בזה חוויה של כולנו אותו דבר. כולנו עברנו דברים וכולנו עשינו דברים. אין לנו במה להתבייש יותר. גם לא במעשים מבישים מאד. למה? כי אנחנו כאן ועוברים את הדרך הזו כדי להודות בפני עצמנו ובפני כח עליון ובפני קבל עם ועדה שאנחנו לא מוכנים להיות אותו אדם שוב. אנחנו לא מוכנים להתנהג ככה יותר. אנחנו מעוניינים להשתחרר מזה. זה המשמעות גם של שלבים 6 ו-7 במובן מסויים ומשם 8 ו-9, וכמובן 10-12.
הנירמול שווה יותר מהכל.
הנירמול הוא היכולת שלנו להבין כמה דברים חשובים:
א. אנחנו לא שולטים בהכל. דברים דפוקים קרו לנו. למה? לא יודע, שכח עליון יענה לנו בדרך שלו, כל אחד והמסע שלו. אבל הרבה ממה שקרה לנו ועיצב את המכור מהילדות בזהות שלנו – זה דברים שאנחנו לא שולטים בהם. אני לא שולט באמא שלי ובהתנהגות שלה ובעובדה שהיא אדם מורכב. אני לא שולט בזה שאבא שלי לא היה נוכח רגשית (עד היום, במובנים מסויימים). אני לא שולט בשכנים שלי שהתעללו בי פיזית תקופה מסויימת ואני לא שולט בזה שההורים שלי היו חסרי אונים מול זה. אני לא שולט בילדות שלי ובמה שעברתי ביסודי. אני לא שולט בזה שעשיתי החלטות כילד וכנער שהיו מאד מסוכנות עבורי. אני גם לא כועס על ההורים כי הם ניסו לשמור עליי, אני חוויתי את ניסונות השמירה כנסיונות שליטה ובקרה ולא כהגנה. לא הבנתי ממה יש להגן.
ב. אנחנו יכולים להסתכל על העבר בחרטה ולהבין מה עשינו לא בסדר. אני כן אחראי על המעשים שלי בהתמכרות שלי. אני כן אחראי על כל פעם שאני שובר, על כל פעם שאני מחליק. אני כן אחראי על כל פעם שעשיתי דברים דפוקים. אני כן אחראי מספיק כדי להסתכל על הדברים האלה, עם הזמן, ולהודות שעשיתי אותם. ואני לא מפחד ולא מסתתר מהר. אני מתבייש בהם אבל אני לא מתבייש מעצמי. אני לא מתבייש כמי שאני. אני מתבייש בפעולות של המכור. אני יודע שמגיע לי אחרת.
ג. אני מבין שאפשר אחרת מזה. אני מבין שאפשר להסתכל על המעשים האלה ולפרק אותם, כמו שעושים ב-CBT או ב-DBT, ואכן יש מחקרים שמצאו דברים דומים בין השיטות הללו לבין 12 הצעדים. בכל השיטות הללו אנחנו יכולים להסתכל על האירועים השונים שהיו קשורים להתמכרות ולפרק – מה קרה לפני ומה זה השפיע? מה הרגשנו, מה חשנו, מה חשבנו? מה קרה אחר כך? מה היינו יכולים לעשות אחרת ואיך היינו יכולים לפעול אחרת?
מכאן שהצעד הזה הוא אחד החשובים. בהודאה אנחנו מגיעים להודייה. אחרי שאנחנו משתחררים מזה, קל לנו להשתחרר ולהגיע לצעדים המיסטיים של 6 ו-7, שהם יותר מהכל, מיסטיים ואני אכתוב עליהם יחד, כי אני רואה אותם כמשלימים, עד כדי מעין צעד אחד בפני עצמו. קשה להסביר אותם, בשונה מצעד 4 ו-5 שבסך הכל קלים להבנה.
כמכורים לאוכל או מתוק או כל מה שמסביב לזה, חשוב כל כך להבין מה גורם לנו לאכול. מה מערכת היחסים שלנו עם הקונספט של אכילה ואיזה צרכים היא מספקת לנו מעבר לרכיבי תזונה. כן, אפשר להגיד ולפטור בקלות – זה פשוט קל וטעים ושם. יופי. אבל אנחנו יודעים שזה כנראה יותר מזה. אם זה היה רק טעים וזהו היה אפשר להגיד לזה די.
אבל אי אפשר.
משהו מחזיק אותנו.
בשביל זה היה צעד 4. בשביל זה הטיפול שעוברים ובשביל זה השיטה. השיטה עוזרת לנו לפרק את זה כל פעם ולהזכיר לנו – איפה שאנחנו מפסיקים, יש את כח עליון, יש את החברותא, יש את השירות. יש כל כך הרבה פתרון בעולם הזה. אנחנו רק צריכים להחליט להתחייב לזה.
