דיאטן 12 צעדים – צעד 3

צעד 3.

אני חושב שבערך כל מכור.ה שאני יכול לחשוב עליו.ה חוזר לשלב הזה אינסוף פעמים במהלך הדרך. אולי יש כמה שמצליחים קצת יותר. אני לא באמת יודע וזה לא באמת משנה. מה שכן משנה, זה שהצעד הזה לפעמים חשוב לדעתי יותר מכל השאר. הוא אולי אפילו ממקסם את הרעיון של השיטה כולה כי ממנו הכל נובע באמת.

אם אני משווה את הצעדים לספירות בקבלה, זו ספירת יסוד.

 "כַּעֲב֣וֹר ס֭וּפָה וְאֵ֣ין רָשָׁ֑ע

  וְ֝צַדִּ֗יק יְס֣וֹד עוֹלָֽם׃"

זה ממשלי, פרק י', כ"ה. 

כמה מפתיע שהפסוק הזה מדבר בדיוק על מה שאנחנו עושים בצעדים. כולנו עברנו סופות. בחיי, ההתמכרויות של כל מי שקורא את זה כנראה הובילו אותו לפתחי סופה ברמה בלתי נסבלת. אני יודע שבהתמכרות שלי הייתי צריך ללקק את הרצפה, מלמטה, הרבה פעמים, עד שהגעתי להחלמה. גם במהלך ההחלמה עצמה, ואפילו היום, אני יכול לחשוב על קטעים שאני שוב ושוב נכנס לסופות. ההבדל הוא שאני יודע לצאת מהן מוקדם יותר, ומצליח יותר בחכמה להמנע מהרבה סופות אחרות שהייתי יכול בקלות להשאב אליהן.

הרשע נעלם אחרי הסופה. לפעמים בקצת, לפעמים ממש כמעט ולא, אבל כל פעם אנחנו לומדים קצת יותר טוב. ברגע שמשלבים את זה לשני הצעדים הקודמים – להודות בזה שאנחנו לא יכולים לבד ושאנחנו בבעיה, להבין מה זה או מי זה או (הכניסו כאן מילית שאלה אחרת) זה (או זו) הכח העליון שלנו – ההבנה של הצעד השלישי היא זו שעוזרת להשאר כצדיקים יסד עולם. כלומר, יציבים. על צעד 11 בספר הבסיסי של החברותא שלי כתבו שהתפילה בה, כחלק מהקשר שהוא הצעד הזה (נדבר עליו בהמשך, לא לדאוג) – כמעין שדרית ספינה יציבה בתוך אוקיינוס שלם של חששות. 

מגיעה לכולנו טרנספורמציה. מגיע לכולנו שחרור, תקווה, שקט ובעיקר אפשרות להתחיל מחדש ולבנות מחדש. לבקש סליחה. להיות אחרים. מגיעה לנו הזדמנות להיות משהו אחר ממה שהיינו. לגלם משהו אחר, להתגלם לתוך משהו אחר.

הצעד השלישי שם כדי להבין שאם אנחנו רוצים לעשות את זה שונה, אולי כדאי שנחווט מחדש את מי שאנחנו מקשיבים לו בקשר. כן, ליצר הרע או לטראומות שלנו או לכל מיני דברים אחרים יש מחשבות אחרות וזה בסדר. יש רצונות אחרים. אבל עכשיו, הגיע הזמן לוותר, להרפות, לשחרר. להקשיב לקולות אחרים.

איך אני יודע שזה הכח העליון שלי מדבר ולא אני? הנה כמה טיפים שאפשר להשתמש או לקמט ולזרוק לפח:

1. האם הקול הפנימי הזה מכוון אתכםן לעשות דברים שונים ממה שהייתםן עושיםות פעם בסטואציות דומות?
2. כמה הקול הזה בא בחמלה וכמה הקול הזה בא בכעס, בטינה, בזעם?
3. כמה הקול הזה דומה לקול של ההורים, אחאים, או דמויות אחרות, וכמה זו דמות אחרת, אולי יותר חומלת?
4. האם הקול הזה רוצה שנעשה טוב לא רק לעצמנו אלא לאחרים, אבל, גם לעצמנו? כלומר, להיות באיזון הדק והעדין הזה בין האחר והאני?
5. האם כשמקשיבים לקול הזה, יש שחרור קצת, הרגשה נעימה, של שניה כאילו העול העצום הזה של התקיימות במרחב ובזמן הופך להיות יותר נסבל?

עכשיו, הטריקיות בשלב הזה הוא שקל מאד לשכוח ממנו או לעשות אותו פעם ואז לא לעשות אותו הלאה. אולי בגלל זה אני משתדל כל בוקר להתפלל את תפילת הצעד הזה ולהזכיר לעצמי, בדיוק כמו שאני כותב פה  רצונו יעשה, לא שלי. בעיקר כשאני בתוך עבודת הצעדים בחברותות זה לא אני שם כעצמי. החברותא שברמת העיקרון, במישור מסויים, אני יזמתי – לא יזמתי בכלל. היא לא שלי. ההחלמה לא שלי. ההצלחה לא שלי. היא של כח עליון והיא שלי בחסד ובזכות העבודה שלי שנשמרת כל יום. זה יכול להלקח בקלות, לא כי הכח העליון שלי הוא איזה מניאק חלילה, אלא כי מה שמשאיר את כח עליון קיים הוא מערכת יחסים שאני מטפח. בלי מערכת יחסים מתמדת זה לא יעבוד.

אז איך כל זה מתחבר לאכילה רגשית?

צריך להבין משהו – אוכל הוא לא הרודן. אוכל הוא השוט. הוא העקרב. הוא סד עינויים המתוק והמנחם במובן הזה. לא, אני לא טוען שכל אוכל הוא רע או שאוכל הוא עינוי. חלילה. אני כן טוען ששימוש באוכל בצורה הזו זה פחות מאופטימלי. עובדה, זה יוצר סבל. אנחנו לא רוצים את הסבל.

עכשיו, המקסים הוא שנניח, התמכרות לאהבה לא שונה במיוחד מהתמכרות לאוכל במובן הזה – את שניהם אנחנו צריכים כבני אנוש. אנחנו צריכים להאהב (ולאהוב), אנחנו צריכים לאכול (להאכל… פחות). אי אפשר בלי זה. אבל אפשר בהחלט להתמכר למקומות מסויימים שם. אפשר גם למצוא להם מענה, או איך אומרים אצלנו? יש פתרון.

ברגע שאנחנו מרפים ונותנים לכח עליון להשפיע – אנחנו מרשים לכוחות גדולים מאיתנו לקבוע לנו סדרי יום. תחשבו לרגע על אדם דתי, גם עם כל האכילה הרגשית שבעולם. אבל נניח והוא נתקע במרתף דחוק בבוואריה שכל מה שיש לאכול זה נקניקיות חזיר ממולאות בגאודה שנעשתה כולה על ידי גויים – האם הוא יאכל את הטריפה הזו, גם אם הוא בבינג' הכי בינג'י מארץ הבינג'ים? רוב הסיכויים שלא. הוא יחכה. הוא יתפרק אולי אחר כך, אבל על הטריפה? חס ושלום, רחמנא ליצלן. כי יש משהו כל כך חזק מעליו שעוזר.

אני לא טוען ששוקולד או ממתקים או מלוחים צריכים להיות בחזקת לא כשר. הכשרות היא למי שבוחר באספקט מסויים בדת היהודית ובהלכה שלה. אבל הקשר שלכםן עם כח עליון – תראו אם זה נכון לכםן –

האם שווה לבדוק איפה במערכת יחסים שלכםן, עם הכח העליון או האני העליון שמצאתםן לעצמכםן, דפוסי האכילה יכולים להשתנות? ולא רק דפוסי האכילה – דפוסי החיים, שמובילים לדפוסי האכילה?

אולי הקשר שלכםן עם הכח העליון כן יוביל לכל מיני דברים טובים ביום יום? נניח, יותר כושר, או סתם תנועה מודעת לעצמה, או יותר מוזיקה, או יותר ריקוד, או יותר צחוק, כיף, שחרור, דיבור, שיתוף, בכי?

ואולי הדברים האלה יצליחו קצת לתת מזה?

תחשבו על זה.

רצונו יעשה ולא שלי, אמן.