והפעם, בפרשה שהיא מאד "חוקית" ואין בה סיפור-על-פניו, אני בוחר להעלות פואטיקה מעניינת ולהסתכל עליה בכמה זויות ובתקווה לחדד יותר את הקשר כאן לשינויי אורח חיים ואיך זה קשור לפרקטיקה התזונתית (כרגיל, פחות טכני, יותר התנהגותי ומעבר).
שמות כ"ב פס' כ"ח:
מְלֵאָֽתְךָ֥ וְדִמְעֲךָ֖ לֹ֣א תְאַחֵ֑ר בְּכ֥וֹר בָּנֶ֖יךָ תִּתֶּן-לִֽי:
עכשיו, ניתוח מוזיקלי של טעמים אין פה יותר מדי. בסך-הכל משפט סטנדרטי מאד. מרכא טפחא מונח אתנחתא, מרכא טפחא סוף פסוק. בערך כמו להגיד "זה משפט רגיל לגמרי עם אמצע וסוף". אכן בפרקים מעין אלו שכוללים הרבה חוקים ורשימות טכנוקרטיות יותר במהותן הטעמים והמוזיקה משחקים פחות תפקיד דרמטי כי בעצם, במובן מסויים, אין דרמה. עכשיו, פרשות כמו כי תשא וכי תבוא כן מגלגלות סיפור כלשהו דרך הסדר של החוקים שניתנים. כאן אני פחות רואה את זה אישית, ייתכן וחכמים וחכמות ממני כבר תפסו את זה וסתם לא יצא לי לקרוא, אבל אני מתעניין כאן במשהו אחר לגמרי.
בוא נתחיל מהצלע הראשונה של הפסוק. מלאתך ודמעך לא תאחר. עכשיו, המפרשים תמהו לגבי השימוש המעניין כאן שלא חזר על עצמו יותר מדי בהמשך וכן במשנה ובגמרא אנחנו רואים פחות אזכור לזה ויותר לעניין אחר – תרומות, מעשרות וביכורים. בצורה מעניינת משהו, כמעט כל מפרש מביא זווית קצת שונה למושגים הללו שיוצרים כאן פסיפס מרתק:
רש"י: " כשתתמלא תבואתך להתבשל, והם בכורים… ודמעך. התרומה, ואיני יודע מהו לשון דמע". כלומר, ביכורים ותרומות, אבל, דמע? תוהה רש"י, בלי לענות.
אבן עזרא: מתחיל ב- "מלאתך. כנוי לתירוש: ודמעך. כנוי ליצהר", ממשיך בדבר הבא – "… ובן זוטא אמר כי מלאתך על ההריון. ודמעך כנוי לשכבת זרע והיא הטפה. ואמר לא תאחר שלא יעכב מלקחת לו אשה. על כן אחריו בכור בניך תתן לי. וזה שגעון למה הזכיר מלאתך לפני דמעך. כי דמעך לפי דעתו לשפוך זרע באשה ואחר כך תבא ההריון. ועוד כי דבר ההריון אינו ביד אדם רק ביד השם לבדו." — הא. אז מצד אחד, תירוש ויצהר, כלומר נוזלים מסויימים שהם תוצרת חקלאית שחייבים בתרומה ומעשר וביכורים (אני מקווה שאני לא מפספס פה הלכתית, זה יהיה מביך, אבל אני אזרום) – אבל מעבר לזה. ההשתלשלות של הפסוק היא לא מקרית – כי פירוש נוסף מתייחס למלאתך כבטן הריונית, דמעך כטיפת הזרע – לא תאחר כי זה משהו שלא צריך להתמהמה לכאורה – ומכאן הצלע השנייה של הפסוק בהמשך.
רמב"ן: "…ויהיה דמעך רמז לתירוש ויצהר, מושאל מן דמעת העין, בעבור שידמה לה ברדתו טיפות, או שכל טיפות היורדות שמם דמעה, ותרד עיני דמעה (ירמיה יג יז) טיפות מים, ואיננו שם לבכי בלבד. וענין הכתוב, כי כאשר תאסוף פרי השדה וימלאו הגרנות בר, ותדרוך הנסחטים שתזל דמעתה, והשיקו היקבים תירוש ויצהר, לא תאחרם בידך, כי בראשיתם תתנם לי, כמו שאמר ראשית דגנך תירושך ויצהרך (דברים יח ד): ועל דעת רבותינו ז"ל (במכילתא כאן) לא תאחר שלא תאחר המוקדם. ולא פירש איזהו, כי בכאן יזהיר במצות דרך כלל ואחר כן יבארם, והם סדרו בכורים ותרומה ומעשר ראשון ושני מטעמים שדרשו בהם, כמו ששנינו (תרומות פ"ג מ"ז) מניין שיקדמו בכורים לתרומה, זה קרוי תרומה וראשית וזה קרוי תרומה וראשית, אלא יקדמו בכורים שהם בכורים לכל, ותרומה לראשון שהיא ראשית, ומעשר ראשון לשני שיש בו ראשית:" — אז רגע, מצד אחד דמעך שהן לא דמעות בכי בלבד – שמא לקונספט של דמעה יש משמעות גבוהה יותר, גם אם היא באה אולי מבפנים? אולי רומז לנו כאן הרמב"ן להתייחס לדמעות לא רק של צמחים ומוצרים מבוססי צומח שחייבים בבכורים/תרומה/וכו' אלא – גם משהו פנימי מהתרומה שלנו? הרגשית? וכן – מה המשמעות של לא תאחר?
הזמן. הסדר.
***
אחד הפסוקים שהפכו אצלי למנטרה קבועה וניחומים קבועים לגבי הכל בחיים האלה הוא קהלת ג' א'.
לַכֹּ֖ל זְמָ֑ן וְעֵ֥ת לְכׇל־חֵ֖פֶץ תַּ֥חַת הַשָּׁמָֽיִם.
זה מתחזק מאד מהפרשנות האנושית מאד לקונספט של אנטרופיה. שנייה נסביר. אנטרופיה זה מושג כלשהו בפיזיקה (אם נדייק, תרמודינמיקה) שמקובל לפרש אותו כמעין מדד לאי-סדר או לבלאגן. זה לא כל כך מדוייק. אנטרופיה היא יותר מהכל ביטוי לכמות המצבים שמערכת יכולה להיות בה. תחשבו על כוס שיש בה מלא גולות עד כדי כך שהן לא יכולות לנוע לשום מקום – הן נמצאות במצב אחד ולא יכולות לנוע סתם אחרת. זה אומר שהאנטרופיה נמוכה – כי יש רק מצב אחד. אבל אם תרוקנו את הכוס ותשימו בתוכה, 2-3 גולות, כשקודם היו נניח, 50 – לשתיים-שלוש גולות האלה עכשיו יש מלא מצבים שונים להיות בהן, נכון? למעלה, למטה, בצד…
האנטרופיה מושלת ביקום שלנו בצורה מאד ברורה. למעשה, לפי רוב התצפיות והדעה הרווחת, היקום שלנו מתרחב ובאופן מואץ ככל שהזמן עובר. לאן? לא יודעים. דבר נוסף, זה שהחוק השני של התרמודינמיקה קיים, שאומר שבמערכת סגורה האנטרופיה שואפת לעלות ולעלות אלא אם כן מוסיפים אנרגיה מבחוץ. זאת הסיבה שבטריות נגמרות. זאת הסיבה שאם לא מכניסים אנרגיה לגוף – הגוף יפסיק לבצע את הפעולות הנחוצות לשמירה על המצב הזה שנקרא "חיים". הכל מתנהל לפי האנטרופיה, יחד איתה ובניגוד אליה. האנטרופיה עושה עוד דבר מגניב – היא קובעת את כיוון הזמן.
תדמיינו כוס יין נשברת. היא עכשיו על הרצפה. בסדר אמא, אני אטאטא אותה! אבל שנייה. מה הסיכוי שהכוס הזו תחזור להיות שלמה מעצמה, ככה סתם? אפסי, נכון? עכשיו, תחשבו על זה שנייה. לפני רגע המצב האנטרופי של הכוס היה הרבה יותר נמוך – היא הייתה במצב אחד מסודר מאד ויציב למדי. אבל הופס, שברנו אותה. היא עכשיו הרבה שברירים. האנטרופיה שלה עלתה, נכון? במובן מסויים, האנטרופיה מכתיבה לנו את הכיון של חץ הזמן – היא המגדירה לנו את ההבדל בין עבר לעתיד, לעיננו האנושיות שלא מסוגלות לתפוס את כל הזמן במכלול בתור עכשיו אחד נצחי.
דברים קורים בסדר מסויים. דברים שלא קורים לא קורים מסיבות מסויימות. דברים שקורים קורים מסיבות מסויימות. דברים באים בזמן שהיקום מאפשר אותם. זה בסדר כשלאחריםות יש ולכםן אין ולהפך. הכל בזמנו. הכל זז ודינאמי עד שהיקום הזה יקפא למוות בעוד הרבה יותר מדי זמן. זו הנחמה הגדולה ביותר שלי כשאני מתבאס שדברים לא זורמים בקצב שאני מצפה להם – שזה שאני מצפה לזה ככה, לא אומר שככה זה צריך להיות.
אז מה הקשר לכל זה?
לזמן יש משמעות לפי הפסוק הזה. לא תאחר. ולא סתם לא תאחר. התרומה הכפולה – תהא היא בהריון או תהא היא בסדר המצוות – לא תאחר. ולמה? כאן הצלע השנייה נכנסת – בכור בניך תתן לי.
***
שאלה שחוזרת על עצמה כמעט תמיד בויכוחי שולחן אקראיים היא שאלה די בסיסית בפילוסופיה של האתיקה – האם ישנה תרומה או נתינה שהיא לחלוטין אלטרואיסטית (לטובת האחר ללא טובה לאני) או שכל תרומה מיסודה היא גם אגואיסטית (כי אנחנו עושים לעצמנו טוב ונעים כי אנחנו תורמים)?
אני לא מעוניין להכנס לויכוח הזה כי אני חושב שהתשובה מורכבת יותר וחוצה דיציפלינות כדי לקבל איזשהו תשובה רצינית לזה. אני כן רוצה להוסיף פתרון אחר שמשותף מאד הן לתפיסה המקראית כמו שנפרשת נגד עיננו בפסוק זה ואחרים, וגם לאיך שנניח שיטות כגון 12 הצעדים רואות את זה –
תמיד טוב לזכור שיש משהו גדול ממך.
בין אם זה חוקי היקום; חוקי המדינה; המסורות המשפחתיות שאתה חש בעצמותיך לקבל אותן, לעיתים בצורה בלתי מודעת ורגשנית עד כדי רומנטיקה; הסכמות מוסריות אנושיות חוצות (חלקית) תרבויות; מה שאת.ה מגדיר.ה ככח עליון.
צעד 3 בשיטת 12 הצעדים אומר – " החלטנו למסור את רצוננו ואת חיינו להשגחת אלוהים, כפי שאנו מבינים אותו". הרעיון בשלב הזה הוא לא ניסיון להכנע לחלוטין בכל אספקט של חיינו ברמת "רבש"ע, לקנות את הפפסי מקס הזה או לא?" – אלא יותר הבנה פנימית כלשהי שלאן אני מכוון את המעשים שלי. כלומר, לייצר מצב שההתנהגות שלי מושפעת מהרוחניות שלי, מהמשמעות שלי, ממה שפרנקל קורא לו – נואטיקה. משמעות, סיבה לקיום. כלומר, לתת לערכים ולאמונה שלי להדריך את המעשים שלי בצורה יותר ויותר מעמיקה.
זה נשמע פשוט, אבל זה לא.
***
מחשבה נוספת. אבן עזרא ואחרים מפרשים את דמעך בתור יצהר. אם אני אהיה קצת פופ-קבלה-אעלק-מחזיר-בתשובה, אגיד שאפשר גם לקרוא את זה בתור ראשי התיבות של יצה"ר – יצר הרע. בקבלה החסידית, מושג מעניין נקרא "עבודת בירורים" שהוא מקביל בצורה פחות ממארת ל"הוצאת ניצוצות מהקליפות" שמפורסם לשמצה בזה היה משיח השקר מהמאה ה-17, שבתאי צבי. הרעיון הוא שגם ברע/לא בסדר/חטא/וכו' יש מידה של טוב שאפשר להוציא ממנה משהו טוב, להפוך חושך לאור. ובכן, גם זה ביכורים. גם את הלקחים האלה, גם את המקומות האלה אפשר להוציא החוצה ולעשות איתם עבודה לא פחות.
***
אז איך כל זה מתקשר לתזונה ואורח חיים בריא?
- אני לא מטיף לא לאמונה מסויימת ולא לדרך רוחנית/טיפולית מסויימת, לא ליהדות על גרסאותיה, לא לפירושים קבליים ובטח לא לשיטת 12 הצעדים (חרף חיבה עצמית והודיה אדירה על קיומה בחיי). אני כן בהחלט בעד שכל אדם שרוצה לקיים שינוי בחייו ישים לנגד עיניו את זה שיש גדול ממנו בעולם הזה – אמפירית (כגון חוקי היקום והמדינה) ואישית (מה שאתה מאמין בו). הכח הגבוה הזה, כח עליון אם תרצו, הוא אחד הגורמים שיכולים מאד לעזור לאדם לצאת מהבור. נכון, זה קצת דובי/שמיכי כזה ויש בו מעין דמיון פעיל של חבר-דמיוני (לא ברמת כל אמונה בא-ל היא חבר דמיוני! אלא שאם נביא את הרמב"ם, זה ממש לא התייחסות אל הא-ל כמו "שצריך"); נכון! אבל לא חייבים את זה בדיוק בצורה הזו. כן לזכור שיש סיבה לקום בבוקר (או שצריכה להיות כזו) – ומאותה סיבה כל שינוי יכול להיות מונע כל פעם מחדש.
- שינוי דורש הקרבה. אחד הדברים שקשה לי מאד לפעמים להסביר למטופלים הוא את עקרון אורסולה מבת הים הקטנה – בחיים יש החלטות קשות, ילדתי… ואחת מהן היא להחליט שעושים שינוי בחיים שלנו. למעשה, יש לא מעט מטופליםות שאפשר כמעט להסתכל על ההתנגדות שלהם לשינוי או על האכילה הרגשית שלהם כעל מנגנון הגנה מפני השינוי – כי שינוי, וואלה? זה מפחיד! באמת! כל שינוי! אתם עוברים עיר? מפחיד. מתחילים לימודים חדשים? מפחיד. מלא מלא פחד. זה אנושי וזה ממש אבל ממש מובן ובסדר! השאלה היא מה עושים עם הפחד הזה? נותנים לו להיות וזהו, או, מתמודדים איתו – לאו דווקא נלחמים, אלא, כמו בסיפור הילדים שאני אוהב לצטט, הפחדרון בארון – מחבקים אותו?
- כל שינוי דורש הקרבה בזמן שלה. אין הרעיון של מתי אלא של "סדר" הדברים. של האנטרופיה שלהם. כך גם בשינוי. אי אפשר ישר לקפוץ לשלבים מוגזמים. אי אפשר להתחיל דיאטת כסאח ולצפות שהשינוי הזה ימשיך לנצח. לרוב תהליכים קשוחים ומשוגעים לא מייצרים אפקט ארוך טווח כי קשה להתמיד בהם ובצדק. דברים צריכים לבוא בזמן שלהם. שינוי גם לא יכול להעשות בלא תנאים – בלא המקום והזמן והסביבה שמאפשרת את השינוי הזה. אם אין משהו שמאפשר את השינוי הזה הוא לא יתאפשר. למה? כי לא תאחר. קודם כל מלאך, אז דמעך. כן. במובן מסויים כל שינוי דורש הקרבה שעלולה להיות גם לא נעימה, קשה, כואבת, מתסכלת. דמעות. זה חלק מזה. זה מצער אבל זה עניין שמזכיר פרידה מחבר טוב שהוא גם קשר רעיל. אני לא אומר שמאוכל צריך להפרד, וגם לא מרביצה על ספה או משהו כזה – אני כן אומר ששינוי דורש כינון מערכת יחסים אחרת.
- שינוי דורש הקרבה, אבל למען מי ומה? לא סתם הבכור ניתן לגבוה ממך, לנצח שאתה אולי חלק ממנו והוא חלק בך אבל אתה לא הוא. אני לא טוען שהעצמי שלנו לא שווה את ההקרבה. הוא כן, לגמרי. אבל! הרבה פעמים אנשים נוטים לחוות את חייהם מתוך אספקלריה של ערך עצמי נמוך. אני לא אבשל לעצמי – אבל אבשל לכל הבית ואם אדם אקראי ברחוב ירעב אתן לו את לחמי. כל מיני ומיני תפיסות מעין אלו. אם כך, אולי להתייחס למה-שגדול-ממך ככמעט גלגלי עזר מסויימים לעזרה עצמית – ולו רק עד שתנחל ההבנה, שאתםן שוויםות את זה לחלוטין, כמו שאתםן, עכשיו.
אז אל תאחרו, תקריבו, ממה שמלא וממה שדומע, ואל תפחדו מהקושי, תחבקו אותו ותהיו איתו בחמלה – אבל באסרטיביות בריאה ומטפחת. הכל בזמנו, הכל במקומו.
