הפעם, אני רוצה להתמקד באנושיות של האלוקות, או, האלוקות של האנושיות.
מערכת היחסים בין הכח העליון, אלוקים, ה', הא-ל – לבין כל יישויות נבחרות שמבצעים איתו דיאלוג או שיח מורכב (שעדיין מכיל דיאלוג עיקרי), היא מערכת יחסים לכל דבר – או יותר נכון, מערכת יחסים בין יישויות שיש להן גם עולם רגשי. כן כן. גם לכח עליון יש בעצם, עולם רגשי בצורה מסויימת. אז מה, רגע, רבש"ע יכול להפגע? וול, לדעת מפרשים, כן.
שמות ז' פס' ג': " וָאֵרָא אֶל אַבְרָהָם אֶל יִצְחָק וְאֶל יַעֲקֹב בְּאֵל שַׁדָּי וּשְׁמִי ה' לֹא נוֹדַעְתִּי לָהֶם"
דעת זקנים: " על שפרש"י שהקב"ה מתאונן על הראשונים שנגלה עליהם ולא שאלו בשמו ואתה כבר שאלת מה שמו מה אומר אליהם ומקשה רש"י שלפי זה היה לו לכתוב לא שאלו לי וא"ת לא הודיעם שכך שמו הרי תחלה נגלה וכו'…"
המפרשים מתייחסים כאן לשני הפעלים שרבש"ע משתמש בהם. וארא – כלומר, נראתי. בכללי, פועל מעניין וגם אבן עזרא ומפרשים אחרים מציינים שזה פועל מיוחד יחסית ובאמת לא חוזר על עצמו ככל הידוע לי, בטח לא חוזר הרבה פעמים ובטח לא שימושי בשפה. לא לחינם זו שם הפרשה. וארא – התגלתי, במראה, חשפתי את עצמי בצורה מסויימת. תחשבו שנייה על איך שאתםן מתגלים בפני אחרים, בעיקר אנשים חדשים – האם אתם אינטימיים ישר? מה מייצר לכם אינטימיות?
קודם לכן, בפרשת שמות, כמה פסוקים אחורה, משה שואל את רבש"ע מה שמו (פרק ג' פס' יג'). רבש"ע מזכיר לו בעצם שהוא אשכרה שאל לשמו. אברהם, יצחק, יעקב? לא עשו את זה. ה' נגלה, אבל הם בשלהם, מקבלים, עושים. ונכון, כבר אפילו הבאנו פה את הדרש שאברהם היה זקן ובא בימים – כלומר שחכמתו נשלמה וגם מעשיו; וכן, גם חנוך היה מייחד על כל תפירה ותפירה ונלקח מעלה להפוך למלאך לפי חלק מהאגדות; אבל רק משה מייצר כאן משהו אחר. מערכת יחסים אינטימית.
אצל מרטין בובר בחיבורו המופלא "אני אתה", בתרגום (שלדעתי מעט קשה) של יהוידע עמיר, נכתב ממש בהתחלה החלק הבא שמסביר יפה מאד על מהי מערכת יחסים עם סובייקט, כלומר, יישות, ולא עם אובייקט, כלומר, חפץ. בובר משתמש שם בכינוי "זה" לבין "אתה".
" שאני ניצב מול אדם כאתה שלי ואומר לו את מילת-השיתן אני-אתה, שוב אין הוא חפץ בין חפצים ואינו מורכב מחפצים. אינו בבחינת היא או הוא, המתוחם על-ידי הוא והיא אחרים, נקודה המשורטטת בתוך קורי הרשת של חלל וזמן; ואף לא איכות שניתן לעמוד עליה ולתארּה, צרור רופף של תכונות הנקובות בש ם. באין לו מ צ רן ובאין בו מ ת אר, הוא אתה, וממלא הוא את חוג השמים כולו. לא כאילו אין דבר אחר קיים זולתו, כי אם – כל דבר זולתו חי באורו שלו. "
אז, לאבות הקודמים – לכל אלו ש"וארא" לא היה "נודעתי". זה בדיוק ההבדל בין מערכת יחסים אינטימית יותר ויותר מעמיקה. להוודע. ואת זה – בגלל שמשה עשה פעולה מאד פשוטה. הוא רצה להכיר באמת את הא-ל. הוא רצה לדעת את השם שלו. הוא לא רק הקשיב וקיבל ומדי פעם התלונן/התווכח או התבייש. לא. הוא ממש רצה להכיר. מזכיר קצת את הדרך האמיתית להתגבר על התנגדות/קשיחות מצד מטופלים ותלמידים – לנסות להתחבר.
ולעומת זאת, מתי אדם לא יכול להתחבר? הפרשה מרמזת לנו זאת אחר כך.
פסוק ט': "וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה כֵּן אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְלֹא שָׁמְעוּ אֶל מֹשֶׁה מִקֹּצֶר רוּחַ וּמֵעֲבֹדָה קָשָׁה:"
קוצר רוח, עבודה קשה. 'כלי יקר' מוסיף על כך שיש חתיכת השפעה של מצב הרוח או בכלל האקלים המנטלי שבו נמצאים בני ישראל – " כי משה לא הבין כוונתם שלא שמעו מקוצר רוח, וחשב שלכך לא שמעו לו כי אינם מאמינם בנבואתו … אבל הקב"ה ידע האמת שמקוצר רוח לא שמעו…"
משה מנסה להעביר, לתעל אם תרצו את מערכת היחסים הייחודית שלו הלאה. לשלב בה את כל העם שאותו הוא מיועד להנהיג לגאולה ולחירות. אבל העם לא מוכן. משה היה מוכן, משה לא היה קצר רוח והיה פריבילג – בכל זאת, משה גדל בארמון, עמו לא גדל בארמון יחד איתו. משה אמנם היה במנוסה, במסע וכן הלאה – אבל הוא לא קם בוקר-בוקר לערי מסכנות ולהכנת לבנים וטיט ואינפלציה ותשלום מע"מ. לא. משה יכל להיות במקום הפסיכו-סוציאלי המדוייק לו לעשות את השליחות. העם לא היה במצב. אבל הקב"ה הבין גם הבין את זה.
כל תהליך שינוי צריך להתקל בנפילה. אולי לא כל שינוי, אבל בוא נאמר זו כך – זו חוויה שכיחה ומאד חשובה להיכרות אם אדם מתעסק בשינוי אורח חייו או בשינויים של אחרים ואחרות. יתרה מזו, למידה של דבר חדש וגדול זה דבר שלוקח זמן. אני נזכר בפעמים שאני אומר מילים חדשות לתלמידים שבוהים בי בעיניים פעורות ונזכר בעצמי כשאני לפני עשור לערך הייתי במקום שלהם, פעור עיניים לא פחות. הרי, לא נולדתי עם הידיעה של מה זה נניח, "גלוקונאוגנזה", נכון? לומדים. בהתחלה, מילה מפחידה. אחר כך, מפרקים – גלוקו (=סוכר), נאו (=מחדש), גנזה (=יצירה). יצירת סוכר מחדש. הדרך שבה הגוף (הכבד, שחלות, ועוד כמה איברים) יודעים לייצר סוכר מדברים שאינם סוכר. אז יצירת סוכר מחדש. ממה שלא סוכר. הנה. תרגום מהיר של מושג שנשמע מוזר ומפחיד. אם הייתי מגיע לתלמידים שעכשיו מתרכזים בטרדות ימיהם, עסוקים וטרודים והייתי קופץ פתאום, מגיח מאחורי איזה עציץ כמו בסדרת מערכונים קומיים וצועק להם "הי! גלוקונאוגנזה זה יצירת סוכר מחדש!" האם הם היו במצב ללמוד את זה? לזכור? לעשות עם זה משהו? או שמא, פשוט היו שוכחים או, קצרי רוח?
עכשיו, המפרשים חלוקים ולא מצאתי בינתיים תשובה ברורה למען מה ההפרדה בין "קוצר רוח" ו-"עבודה קשה". שמא מדובר על הפנימי (קוצר רוח) וגורם הסטרס החיצוני (עבודה קשה)? אולי.
אך, מכאן, מה הקשר לתזונה ואורח חיים?
***
שני שיעורים גדולים יש לנו כאן לגבי שינוי, התגלות ועבודה פנימית כזו או אחרת.
- החשיבות באינטימיות. התגלות, רוחנית או נפשית או כל דבר שדורש עבודה פנימית כזו או אחרת דורש אינטימיות כזו או אחרת. האם אתם שואלים את עצמכם לשם שלכם? האם אתם בוחנים היטב מה הערכים שלכם, מה אתם רוצים, מתחשבים בעצמכם? שינויים ארוכי טווח כאלו ואחרים מתקיימים אך ורק אם יש חיבור פנימי אותנטי ואמיתי עם מי שאתם. לרדת במשקל, לדוגמה, רק כי "אישתי אמרה" או "הרופא הפחיד" הן לא סיבות יעילות כל כך לאורך זמן – הן נוטות להשבר.
- האינטימיות איננה רק עניין של אדם לעצמו אלא בין אדם לסובייקטים אחרים – שכמובן, יש לבחור בקפידה. כלומר, כאלו ששואלים לשמכם ובאמת מתעניינים במי שאתםן. לא במי שאתםן לא. לא רק בעצמםן. האם הקרובים אליכם מתעניינים בכןם?
- אין טעם לבצע שינויים מהותיים מדי כאשר התנאים לא בשלים לכך. שאר הפרשה הזו ולאחריה תהליך הגאולה והלימוד הפנימי של בני ישראל מפורט לנו. הוא לא תהליך פשוט. בסופו של דבר, מדובר בתהליך התבגרות לא קל – אך בטח ובטח שעכשיו, בנקודה שלנו בסיפור, בני ישראל בקוצר רוח ועבודה קשה. אם אתם בקוצר רוח ועבודה קשה, רגע. נסו לשנות את זה. קוצר רוח על ידי אמונה ועל ידי נשימות; עבודה קשה – תראו מה אפשר לעשות לגבי זה. אבל בחיי, אני מכיר מעט מאד שינויים מוצלחים באורחות החיים שקרו כשאדם היה טרוד מדי ביומו. כן, קל להגיד כשבחוץ אינפלציה, מע"מ, חובות ולא לכולנו יש פרנסה מאד מתגמלת – ברור לי. לכן, לא קל. בדיוק בגלל זה הקב"ה לא התעקש כאן. אלא היה סבלני. וגם אנחנו צריכים להיות עם עצמנו.
