חייב להודות, בפרשה הזו יש יותר מדי דברים לנתח ולחבר. אבל יש שני דברים חשובים שאני רוצה להתעכב בהם בהתייחס לאכילה רגשית, אפילו בלי המון מפרשים הפעם. רק זרימה מסויימת שמתחברת למוטיב שקשור לנו וחזר כמה פעמים כאן – חרדה והפער בין ציפיות לבין מציאות.
בפרקים הקודמים של הבלוג פה דיברנו על לפחות פעמיים שהדמויות העיקריות היו לחוצות, נמהרות ובהאשמה עצמית מול עצמם. אברהם מול המלאכים נמהר להכין אוכל ליצורים שאינם אוכלים באמת – אבל בכל זאת, היה צריך; יעקב זכה לנבואה בלי שהתכונן אליה והרגיש רע עם זה. גם הפעם, יעקב מכין את עצמו לחתיכת דבר.
הריב עם עשו היה לא פשוט והסתיים בחתיכת נתק. עשו ויעקב לא התראו זה שנים טובות כאשר בינתיים יעקב ביסס לעצמו חיים. הוא כן שולח אליו שליחים, שחוזרים עם מסר מעניין. ראשית, מספר יעקב על השינוי שהוא עבר. ממש ניסיון לעשות תיקון או שלום, AMENDS בשפת ההתמכרות:
"{ה} וַיְצַ֤ו אֹתָם֙ לֵאמֹ֔ר כֹּ֣ה תֹֽאמְר֔וּן לַֽאדֹנִ֖י לְעֵשָׂ֑ו כֹּ֤ה אָמַר֙ עַבְדְּךָ֣ יַֽעֲקֹ֔ב עִם-לָבָ֣ן גַּ֔רְתִּי וָֽאֵחַ֖ר עַד-עָֽתָּה: {ו} וַֽיְהִי-לִי֙ שׁוֹר וַֽחֲמ֔וֹר צֹ֖אן וְעֶ֣בֶד וְשִׁפְחָ֑ה וָֽאֶשְׁלְחָה֙ לְהַגִּ֣יד לַֽאדֹנִ֔י לִמְצֹא-חֵ֖ן בְּעֵינֶֽיךָ: "
עבדך יעקב – לא שר ולא משהו אחר, אלא אדם מן היישוב; גרתי (מלשון לא הייתי שם בצורה קבועה, שכרתי דירה בתל אביב, לא השתקעתי שם) ואחר עד עתה (והייתי אחר, עברתי דברים). ויהי לי שור וחמור צאן ועבד ושפחה – במילים אחרות, יש לי דברים, אבל המפרשים ממשיכים שברכתו של יצחק אביהם לא שרתה עליו עד הסוף – במילים אחרות, יש קצוות פתוחים, גם מלמעלה (הברכה) וגם בינהם (מרומז). למצוא חן בעיניך – מילים שחוזרות הרבה – יעקב מביע כאן רצון שכולנו מביעים אותו מדי פעם לפעם. אנחנו רוצים להיות נאהבים ומקובלים על ידי האהובים עלינו, גם (ואולי בעיקר?) על ידי אהובים שהתרחקנו מהם מסיבות כאלו ואחרות.
איזה מפחיד זה לנסות לחזור אחרי דבר כזה, הא?
ואז.
{ז} וַיָּשֻׁ֨בוּ֙ הַמַּלְאָכִ֔ים אֶל-יַֽעֲקֹ֖ב לֵאמֹ֑ר בָּ֤אנוּ אֶל-אָחִ֨יךָ֙ אֶל-עֵשָׂ֔ו וְגַם֙ הֹלֵ֣ךְ לִקְרָֽאתְךָ֔ וְאַרְבַּע-מֵא֥וֹת אִ֖ישׁ עִמּֽוֹ: {ח} וַיִּירָ֧א יַֽעֲקֹ֛ב מְאֹ֖ד וַיֵּ֣צֶר ל֑וֹ וַיַּ֜חַץ אֶת-הָעָ֣ם אֲשֶׁר-אִתּ֗וֹ וְאֶת-הַצֹּ֧אן וְאֶת-הַבָּקָ֛ר וְהַגְּמַלִּ֖ים לִשְׁנֵ֥י מַֽחֲנֽוֹת: {ט} וַיֹּ֕אמֶר אִם-יָב֥וֹא עֵשָׂ֛ו אֶל-הַמַּֽחֲנֶ֥ה הָאַחַ֖ת וְהִכָּ֑הוּ וְהָיָ֛ה הַמַּֽחֲנֶ֥ה הַנִּשְׁאָ֖ר לִפְלֵיטָֽה:
המלאכים חוזרים. אחיך, עשו. שתי המילים מופרדות אבל ביחד (טפחא וזקף קטן, כלומר, מופרדות אבל ביחד). הוא הולך לקראתך (אחיך, עשו; ההפרדה הזו בין העובדה שעשו הוא שני דברים – אח, אבל עדיין, עשו). הוא הולך לקראתך – המפרשים חלוקים. חלק יגידו שזה אומר שהוא בא בשלום, חלק יגידו, בהמשך, בגלל הארבע-מאות איש – שהוא בא למלחמה. אז מי בא? האח או עשו? האח האוהב שרוצה להשלים או האח שגדל כאיש פרא, כמו המקבילה של ישמעאל למול יצחק (למול יעקב)? זה שבא לקראתך או זה שבא עם 400 איש עמו? יעקב, בתגובה, מגיב בחרדה. וירא יעקב, ואפילו אומרים לנו, מאד – ויצר לו. דאיימ, חושב יעקב. פאק מי. אני צריך להלחם עכשיו. הוא חוצה את העם בתמרון מגננתי, גם את המנוע הכלכלי והופך אותם לשני מחנות. חלק יבוא לפגוש, ואם כולם מתים, לפחות חלק ממשיך הלאה. אסטרטגיה לא רעה.
כאן, יעקב פונה למקום הבריא למדי לפנות אליו כשאנחנו בחרדה גדולה. לא להשאיר הכל בפנים, אלא לפנות לכח העליון – לגדול מאיתנו, במקרה שלו, לרבש"ע (וכל אחד ואחת כאן שיכניסו את הכח עליון שלהםן) –
{י} וַיֹּ֘אמֶר֘ יַֽעֲקֹב֒ אֱלֹהֵי֙ אָבִ֣י אַבְרָהָ֔ם וֵֽאלֹהֵ֖י אָבִ֣י יִצְחָ֑ק יְהֹוָ֞ה הָֽאֹמֵ֣ר אֵלַ֗י שׁ֧וּב לְאַרְצְךָ֛ וּלְמֽוֹלַדְתְּךָ֖ וְאֵיטִ֥יבָה עִמָּֽךְ: {יא} קָ֜טֹ֗נְתִּי מִכֹּ֤ל הַֽחֲסָדִים֙ וּמִכָּל-הָ֣אֱמֶ֔ת אֲשֶׁ֥ר עָשִׂ֖יתָ אֶת-עַבְדֶּ֑ךָ כִּ֣י בְמַקְלִ֗י עָבַ֨רְתִּי֙ אֶת-הַיַּרְדֵּ֣ן הַזֶּ֔ה וְעַתָּ֥ה הָיִ֖יתִי לִשְׁנֵ֥י מַֽחֲנֽוֹת: {יב} הַצִּילֵ֥נִי נָ֛א מִיַ֥ד אָחִ֖י מִיַּ֣ד עֵשָׂ֑ו כִּֽי-יָרֵ֤א אָֽנֹכִי֙ אֹת֔וֹ פֶּן-יָב֣וֹא וְהִכַּ֔נִי אֵ֖ם עַל-בָּנִֽים: {יג} וְאַתָּ֣ה אָמַ֔רְתָּ הֵיטֵ֥ב אֵיטִ֖יב עִמָּ֑ךְ וְשַׂמְתִּ֤י אֶת-זַרְעֲךָ֙ כְּח֣וֹל הַיָּ֔ם אֲשֶׁ֥ר לֹֽא-יִסָּפֵ֖ר מֵרֹֽב: {יד}
על הקטע הקצר הזה יונתן רזאל כתב את אחד הלהיטים הגדולים שלו. חייב לשים פה כי זה שיר מדהים שמחזיק אותי חזק כל כך הרבה ואני שומע אותו בתקופות מיוחדות וחודשים מיוחדים (רמז, לא עכשיו).
איזה יופי.
הצילני נא.
עכשיו, שנייה נתעכב על הסצינה הזו בתמצות. יעקב רוצה לעשות סליחה. הוא מספר על המצב שלו ורוצה למצוא חן. המספר לא אומר לנו כאן שיעקב שואף לעשות סליחה. הוא לא מתנצל. הוא מפחד מזה, אולי, כשם שאנחנו יכולים לפגוש אדם שפגענו בו ולפחד להגיד: "אני כל כך מצטער שפגעתי בך. ופגעתי בך."
הרבה יותר קל להגיד "השתנתי". הרבה יותר קל להגיד את המשפט המעצבן "סליחה שנפגעת" או "אני מתנצל שאתה מרגיש ככה". לא. מה שאמורים להגיד, בתאכלס, זה פשוט "סליחה. פגעתי. השתנתי. אני רוצה לדעת איך אפשר לתקן." – ולקוות לטוב. לא לדרוש סליחה אף פעם. כאן זה לא בדיוק קרה. ההמשך גם, שאני אדלג על חלקו, למרות שהוא מעניין (מטאפורית להלחם באדם זר שהוא בעצם שליח, מלאך, שקורא לו אחר-כך ישראל) ואולי מדגים החצנה של הריב הגדול שקורה בתוך יעקב, שבו בסופו של דבר, יעקב מתגבר על עצמו, לא בלי צלקת מזה (צליעה בהמשך).
אבל המשפט הנוסף המעניין אותי מהפאן התזונתי הוא דווקא אחרי שעשו בא, ואוטומטית כמעט נופל על כתפו של אחיו ואז, כשהוא רואה את המנחות היפות שיעקב הביא לו, אומר את הפסוק הבא:
{ט} וַיֹּ֥אמֶר עֵשָׂ֖ו יֶשׁ-לִ֣י רָ֑ב אָחִ֕י יְהִ֥י לְךָ֖ אֲשֶׁר-לָֽךְ:
שימו לב לטעמים, הנה המוזיקה: "ויאמר עשו, יש לי רב; אחי… יהיה לך, אשר לך."
יש לי רב = כפרה, לא חסר לי. אני בטוב. אח שלי, אחי האמיתי, אחי! מה ששלך שלך. עזוב שטויות.
כאן זה ממשיך במקום קצת פאסיב אגרסיב של שניהם בקטע של "נו בחייאת עד שהכנתי תתכבד" "לא באמת אני מלא" "נו באמת לפחות תטעם" "טוב בסדר" שכזה, שמדגים עד כמה אנחנו לפעמים מתעקשים, ממש מתעקשים, שהמחוות שלנו יעברו.
אבל לפעמים המחוות האלה לא במקום. כאן עשו מסרב בצורה הכי עדינה ומתוקה שאפשר לצפות ממישהו, בטח ובטח מישהו שמתפרסם בתור אחלה צייד ובתור TOUGH GUY.
אני חושב שזו מראה מדהימה לחיים בהמון מובנים, המשפט הזה, ובעיקר לעצמנו.
האם לפעמים עדיף לנו לא להגזים במחוות, בטח התזונתיות, כלפי אחרים ובעיקר כלפי עצמנו? האם אירוח או ביטוי אהבה חייב לקבל גם ביטוי חומרי ובטח קלורי? האם אנחנו יכולים פשוט לאהוב בצורה רגועה מבלי להוציא את החרדות שלנו הלאה ולהתעקש למצוא חן?
אלו לא שאלות פשוטות. אבל אלו דברים שצריך לתהות עליהם כשאנחנו תוהים על מערכת היחסים שלנו בין אחרים, עצמנו ואוכל.
יש עוד כל כך הרבה מה להגיד בפרשה הזו, אבל נראה לי שגם להגיד קצת פחות הפעם משאיר ליותר.
אחלה שבוע.
