דברים לב מב: "אשכיר חצי מדם וחרבי תאכל בשר, מדם חלל ושביה מראש פרעות אויב"
שירת האזינו היא ללא ספק מהדברים האניגמטיים והמרהיבים יותר שהתורה השאירה לנו. כמו פרקי שיר אחרים שקיימים לנו בכלל החומש – ברכות יעקב, שירת הים, ושברירי שירה כמו שירו של למך או שירת הרפואה למשה, מדובר כאן ברגעים הכמעט בודדים בהם התורה מתכסה שיר גמור, גלימת פואטיקה יחידה. גם זו, לפי סוף הפרשה, חלק מהדברים שהעם מצווה לחקוק לעצמו. אני כמובן, מנסה לחשוב על דבר תורה תזונה מקורי ומגניב. ופתאום הפסוק הזה.
הפסוק הנ"ל שנבחר הגיע כצפוי בגלל הפסוקית הראשונה, שמייחסת כאן לשני אקטים קיצוניים מאד שאני תוהה כיצד הדורות והמפרשים בחרו להתייחס אליו. הפסוקית מחולקת לשתי פעולות עיקריות: אשכיר חצי מדם, כלומר, החצים שפעולתם הרג ישתכרו מהדם של האויבים, ואילו החרב תאכל בשר. יש כאן בעצם החצנה של פעולת האכילה למקום שהוא מעניין. האכילה כאקט מאיין. אבל אכילה אינה אקט מאיין בלבד. אונקולס אגב, מתייחס לזה אחרת, אם נתרגם שנית מארמית, "ארוי גירי מדמא", כלומר, לא להשתכר, אבל "רק" להגיע לאקט של רוויה, ואילו החרב? "וחרבי תקטיל בעממיא". וואלה, פתאום החרב לא אוכלת בשר, אלא פשוט הורגת? כן. ודאי. יש כאן ניסיון של בריחה מהאקט האחר שאכילה מביאה. אני אטען בינתיים שנסיון הבריחה הוא נואל – החצים משתכרים (מטבוליזם גמור לכאורה של אלכוהול?), החרב אוכלת בשר (ללא אינדקציה לשינוי מטבולי שלה).
כשמסתכלים על הבסיס של הבסיס של תזונה כקונספט, נתקלים במשהו יפה: האכילה היא הכחדת האחר תוך כדי איסוף אל תוך העצמי. כלומר, ממש התרחבות (הגדלת מאסה, בין אם בשריר או בשומן) על חשבון האחר או כל הלא-אני ולעיתים גם הזולת (l'autre). אבל, הרעיון הוא לא רק להכניס, לפרק (בפה מכאנית, בקיבה מכאנית ומבנית-כימית, במעי כימית כמעט לגמרי וכו') ולהוציא בצד השני – הרעיון הוא גם לעכל. לספוג, להעביר תהליכים כימיים שונים שבסופו של דבר מטמיעים את האחר בנו או הופכים אותו לחומרים אחרים שבתורם מניבים אנרגיה וחום (לצרוך הדיון, נפריד את שני המושגים הללו) לגוף כדי לתפקד. שימו לב. בדימוי הזה, החצים ובעיקר החרב חווים את אותו תהליך (עם או בלי הספיגה? שאלה מעניינת).
ודאי, תגידו, הדימוי כאן כמעט ברור לגמרי. בסך-הכל מנסה לרמוז לנו התורה שיש כאן רצון לביטוי מלחמתי עז. אני טוען מעבר לזה. ישנה החצנה לפעולת האכילה ויש בה מעבר לרצון להשמיד עם אחר נניח או אויב. ייתכן, ולא מן הנמנע, שהארמז כאן הוא לאכלס ולהכיל. כשם שרבש"ע רוצה להרוס אויב כך הוא שואף בעצם להכיל אותו כמו את המזון שאנחנו אוכלים. הדואליות של השנאה היא כזו שמצד אחד מרחיקה אותך מהאחר, ומצד שני, מקרבת אותך אליו. היא לא אדישה אליו הרי, ולא סתם אומרים ששנאה היא לא הפך לאהבה, אלא רק ביטוי אחר על הספקטרום שלה.
בתרבויות אחרות קניבליזם הוא ביטוי עז להשפלת אויב מחד ומאידך הכללת האנרגיה שלו (נניח, המאורים מאמינים במאנה, אנרגיית החיים של האחר) במארג האישי שלך. באופן כללי, ועל כך יש מאמרים, קניבליזם כנראה לרוב ואפילו כמעט אף פעם (כמעט) בתרבות האנושית לא הייתה אסטרטגיה משהו לשרוד, אלא יותר עניין ריטואליסטי. יש טרף אחר רלוונטי יותר, שמעניק מענה קלורי ויחס עלות/תועלת לציד שהוא פרקטי יותר מאשר בני אנוש. אבל הערך בטריפת האחר הוא שונה. להרוות החצים בדם, להשביע החרב שרעבה בעצמה. לא סתם גם הנפש רעבה, בשלל הדימויים. גם כאן.
אני מקווה שלשנה החדשה לא נזדקק להרוות צמאונם של חצים ולא נצטרך להשביע חרבות, ושלא נצטרך להחצין את השובע והרעב שלנו הלאה. שנקשיב היטב, ונקבל את שנצטרך.
שבת שלום ושנה נפלאה.
