כ"ה מרחשוון 5.11.26
ממשיכים בפרק כ"ד, והפעם ביטוי נוסף מעניין שיש לנו כאן:
פס' ס': וַיְבָרְכ֤וּ אֶת־רִבְקָה֙ וַיֹּ֣אמְרוּ לָ֔הּ אֲחֹתֵ֕נוּ אַ֥תְּ הֲיִ֖י לְאַלְפֵ֣י רְבָבָ֑ה וְיִירַ֣שׁ זַרְעֵ֔ךְ אֵ֖ת שַׁ֥עַר שֹׂנְאָֽיו׃
רש"י אומר:
את היי לאלפי רבבה. אַתְּ וְזַרְעֵךְ תְּקַבְּלוּ אוֹתָהּ בְּרָכָה שֶׁנֶּאֱמַר לְאַבְרָהָם בְּהַר הַמּוֹרִיָּה וְהַרְבָּה אַרְבֶּה אֶת זַרְעֲךָ וגו', יְהִי רָצוֹן שֶׁיְּהֵא אוֹתוֹ הַזֶּרַע מִמֵּךְ וְלֹא מֵאִשָּׁה אַחֶרֶת:
ואני שואל – האם גם אפשר להסתכל על זה שרבקה אמנו מקבלת משהו מרתק משל עצמה? ברכה שכזו שהיא לא רק בגל זכות אבות (אברהם) אלא גם במקום הזה של, הי, היא שם?
אם למקרא, אור חיים, ספורנו, במידה מסויימת יש"ר… כולם על אותו וייב. אפילו כשאם למקרא מתייחס לצלע השנייה של הפסוק.
האתנחתא מפסיק איפה שרש"י הפסיק. רבבה.
ואז זה ממשיך.
ויירש זרעך.. את. שער שונאיו.
מה זה שער שונאיו?
איזה ביטוי מרתק שלא חוזר על עצמו אלא פעם אחת וזה שני פרקים אחורה בסיפור העקדה ב-כ"ב פס' י"ז!
כִּֽי־בָרֵ֣ךְ אֲבָרֶכְךָ֗ וְהַרְבָּ֨ה אַרְבֶּ֤ה אֶֽת־זַרְעֲךָ֙ כְּכוֹכְבֵ֣י הַשָּׁמַ֔יִם וְכַח֕וֹל אֲשֶׁ֖ר עַל־שְׂפַ֣ת הַיָּ֑ם וְיִרַ֣שׁ זַרְעֲךָ֔ אֵ֖ת שַׁ֥עַר אֹיְבָֽיו
קטע.
אז היא מקבלת גרסה מקוצרת של מה שקרה בסיפור העקידה, כהדהוד.
אבל גם שם וגם פה הביטוי הזה לא קיבל חשיבה. אני רוצה לחשוב את זה.
העמק דבר (הנצי"ב מוולז'ין) נותן בראש:
ויירש זרעך את שער שונאיו. הוא ברכה באיכות שיהיו חכמים יושבי שער. אפי׳ בשערי שונאיו והוא מפני שיהיו נדרשים לחכמתם ועצתם. ולעיל בפ׳ עקידה הי׳ כמו כן ברכת ה׳ ויירש זרעך את שער אויביו אלא שהקב״ה היודע מחשבות אמר אויביו שהוא בלב. אבל שונאיו משמעו גם בפועל כדכתיב דברים ל׳ ז׳. על שנאיך אשר רדפוך. ואנשים לא ידעו הפלא הלז כי אם יראו אשר אפי׳ שונאיו בפועל יהיו נצרכים לחכמת ישראל:
מבינים?
לרשת את שער האויבים הוא להצטרך לאומות. שזה בדיוק מה שקורה כרגע עם ידע וטכנולוגיה ישראלית מול אלה שהכי אוהבים לשנוא אותנו (על כמה עסקאות נשק ביננו לבין ספרד לא מדברים…).
יש אנשים שטוענים במרשתת – נו, אז צריך להפסיק למכור להם! והתשובה שלי תמיד לזה היא – לא. לא ככה אנחנו מנצחים את המשחק ה ז ה . את המשחק הזה אנחנו מנצחים בלשחק אותו עד הסוף. את המשחק של השנאה הגלויה אנחנו צריכים לנצח אחרת.
אבל זה אופציה אחת לשער שונאים.
שער => איפה שחכמים יושבים => אנחנו יורשים אותם בזה שהם צריכים אותנו גם אם הם שונאים אותנו.
אוקי, זה נראה לי כמו שכבה אחת.
לרשת את שער שונאינו זה גם להפך.
לרשת, להפוך משלנו.
שער, זה גם איך שחכמה באה לעולם. איך שרוח באה לעולם.
אני רואה את זה בכל מה שמשריא את אומות העולם – מוזיקה שהיא "לא שלנו", ספרות שהיא "לא שלנו". חכמת העולם שהיא "לא שלנו".
הרעיון הוא לא לפחד לתת לה להכנס.
מפחדים – שמא זה ירחיק אותנו מאותנו! נו. אז זה קטנות אמונה. זה להגיד, אם זה מה שגורם לך לסטות מהדרך כנראה שהדרך שלך חלשה ושברירה מאד. טיסק טיסק טיסק. אתה יכול יותר.
לרשת את שער שונאינו זה לרשת את ההסתכלות שלהם.
זה להסתכל דרכם. דרך שער התודעה שלהם.
להבין, ברמה הרגשית העמוקה ביותר, למה שונאים אותנו. אותי. אותך. כזה.
לרדת לשורש.
לא כדי להזדהות עם התוקף, אליבא דפרנצי. לא כדי להיות ברחמים מגעילים שגם שוכחים אותי.
חמלה לתוקף ולשונא שלי אינה רחמים ואינה שוכחת את הגבולות או אותי בסיפור הזה.
היא שם עבור כמה דברים.
- אלוקים. הוא ברא גם את השונאים שלי.
- האיזון ביקום כולו. מי אני שאבין יותר מזה.
- עצמי. אני לא רוצה לשכוח את המוסר ואת הערכים שלי.
כשמבקשים גזר דין מוות למחבלים שוכחים ש –
- להוציא להורג אפילו אחד בשבעים שנה זה סנהדרין קטלנית. גם הלכתית זה לא כזה פשוט.
- מי אני שאדע יותר מהאיזון ביקום? אני הורג כשאין ברירה אחרת. יתרה מזו, זה הולך לעזור למי בדיוק? למחבל שרוצה להגיע לג'ונד (שבכלל לא דומה ל"גן העדן" בעברית? הא?)
- זה הערכים שלנו כיהודים? זה הערכים שלנו כבני אנוש? להרוג כי מנסים להרוג אותנו? אני לא אומר "בוא נהיה רחמנים בני רחמנים". אין צורך לרחם על אנשים שהם פחות משדים, בטח לא בהמות חמודות. לא לא. אבל יש צורך בלהרוג אותם רק כי יש לנו תאוות דם? עד לאן נדרדר?
וזה הענין בלרשת את שער שונאינו.
לרשת את התודעה. והאמפתיה.
לרשת את הידע.
לרשת את הכח.
לגרום גם לאלה שהכי שונאים אותך להזדקק לך.
אחלה ברכה.
***
בבכורות מ"ח היה לי קושי להביא ציטוט ישיר אלא עניין שחזר על עצמו כל הזמן:
השוואת העניין של מה-עושה-בכור-שאבא-שלו-מת-לפני-או-אחרי-30-יום-ללידתו – ל… קניית שדה בין מוכר אחד לבין שני אנשים שיש להם את אותו השם.
וכאן זה גורם לי לחשוב, כמה בירוקרטיה כן… חשובה לפעמים.
איכס.
ולמה?
כדי להמנע מטעויות כאלה.
סטנדרטיזציה היא כן דבר שאיכפת לי ממנו לפחות במובנים מחקריים – וגם כשאני עובד קלינית בפסיכואנליזה, ולמה כל כך חשוב להסביר את ההבדל בין הזדהות השלכתית של ביון לבין זו של קליין; או באפידמיולוגיה, מה ההבדל בין ווסת אפקט (effect modifiyer) לבין ערפלן/מבלבל (confounder).
יחי ההבדל.
***
באגרות קודש ל"א:
פי' עד"מ כמו חולי הגוף המבדיל בין קדש וכו' שסיבת החולי והבריאות היא התפשטות והילוך החיות מהלב אל כל האברים המלובשת בדם הנפש היוצא מהלב אל כל האברים וסובב סובב הולך הרוח חיים והדם תוך תוך כל האברים והגידים המובלעי' בהם וחוזר אל הלב ואם סיבוב והילוך הרוח חיים הלז הוא כהלכתו תמידי כסדרו המסודר לו מחיי החיים ב"ה אזי האדם בריא בתכלית כי כל האברים מקושרים יחד ומקבלים חיותם הראוי להם מהלב ע"י סיבוב הלז אך אם יש איזה קלקול באיזהו מקומן המונע ומעכב או ממעט סיבוב והילוך הדם עם הרוח חיים המלובש בו אזי נפסק או מתמעט הקשר הלז המקשר כל האברים אל הלב ע"י סיבוב הלז ואזי נופל האדם למשכב וחולי ה"י.
אז…
חולים לא יכולים להיות קשורים עד הסוף?
אבל אני תוהה את הקשר שאפשרי כאן – בזרימה של האיברים – לאותו שער השונאים.
אם אנחנו מחוברים בתכלית, מה קורה עם שער שונאינו פה?
ואיך אנחנו מוצאים את הפשרה כדי לעזור ליתום להגיע לחמישה סלעים?
***
מי השילוח להיום:
אָנֹכִי בַּדֶּרֶךְ נָחַנִי ה' בֵּית אֲחֵי אֲדֹנִי. זֶה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב (תהלים ק"ה,ג') "יִשְׂמַח לֵב מְבַקְשֵׁי ה'". "יִשְׂמַח לֵב" הוּא לֵב אֶחָד, וּ"מְבַקְשֵׁי ה'" הֵם שְׁנַיִם, וְכֵן כָּאן נִשְׂמַח לֵב אַבְרָהָם כְּשֶׁרָאָה שֶׁשָּׁרָה רוּחַ נְבוּאָה גַּם עַל עֲבָדָיו, אָז הֵבִין כִּי הַשי"ת שׁוֹכֵן בְּתוֹךְ כָּל מַעֲשָׂיו וְגַם עַל כָּל הִתְפַּשְּׁטֻיּוֹתָיו וְקִנְיָנָיו, וּכְמוֹ שֶׁנִּרְאֶה בְּרַבָּן גַּמְלִיאֵל שֶׁאָמַר עַל מַה שֶּׁרָחַץ לַיְלָה הָרִאשׁוֹנָה שֶׁמֵּתָה אִשְׁתּוֹ וְהֵשִׁיב אִסְטְנִיס אֲנִי, אַף שֶׁעֲדַיִן לֹא נֶאֱמַר הַדִּין שֶׁאִסְטְנִיס מֻתָּר, אָכֵן מֵחֲמַת שֶׁהָיָה מְבֹרָר מְאֹד עַד שֶׁהַשי"ת שָׁכַן בְּכָל מַעֲשָׂיו, לָכֵן נִקְבַּע מִמַּעֲשָׂיו לַהֲלָכָה שֶׁאִסְטְנִיס מֻתָּר לִרְחֹץ (ברכות ט"ז:) וְלָכֵן אִיתָא (שם) שֶׁעֲבָדִים וּשְׁפָחוֹת אֵין נִקְרָאִים אַבָּא פְּלוֹנִי וְאִמָּא פְּלוֹנִית חוּץ מִשֶּׁל בֵּית רַבָּן גַּמְלִיאֵל, לְפִי שֶׁכָּל כָּךְ קָבַע אוֹר ה' בְּכָל הִתְפַּשְּׁטוּת מַעֲשָׂיו עַד שֶׁכָּל קִנְיָנָיו הָיוּ מְלֵאִים קְדֻשָּׁה.
כל מעשה.
לפרש ולעשות תעודות זהות כדי להבדיל בין יוסף בן שמעון אחד לשני.
לעזור ליתום שצריך חמישה סלעים (שזה בערך 300~ שקל היום לפי שער החליפין).
לעזור לאדם החולה כדי להבריא. ולהיות מתוקן בזרימה שלו.
לרשת את שער שונאינו.
לא בשנאה, אלא באהבה.
כל מעשה. אור ה' בכל התפשטות מעשיו. כדי לעשות קדושה.
זה הרעיון הגדול.
החוט הגדול שיש לנו כאן הוא הרעיון של להביא אור.
להפוך את השנאה לאהבה.
לעזור ליתום ולנדפק.
לעזור לחולה.
זה.
זה החוט הגדול.
זה העין של הפרשה שיש לנו.
זה המהות הכי נסתרת ונעימה שאני יכול לסכם איתה את פרשת חיי שרה.
אהבות
סופש נעים
צרי
