ד' מרחשוון 15.10.26
בראשית ט' ח'-י"ז:
וַיֹּ֤אמֶר אֱלֹהִים֙ אֶל־נֹ֔חַ וְאֶל־בָּנָ֥יו אִתּ֖וֹ לֵאמֹֽר׃
וַאֲנִ֕י הִנְנִ֥י מֵקִ֛ים אֶת־בְּרִיתִ֖י אִתְּכֶ֑ם וְאֶֽת־זַרְעֲכֶ֖ם אַֽחֲרֵיכֶֽם׃
וְאֵ֨ת כׇּל־נֶ֤פֶשׁ הַֽחַיָּה֙ אֲשֶׁ֣ר אִתְּכֶ֔ם בָּע֧וֹף בַּבְּהֵמָ֛ה וּֽבְכׇל־חַיַּ֥ת הָאָ֖רֶץ אִתְּכֶ֑ם מִכֹּל֙ יֹצְאֵ֣י הַתֵּבָ֔ה לְכֹ֖ל חַיַּ֥ת הָאָֽרֶץ׃
וַהֲקִמֹתִ֤י אֶת־בְּרִיתִי֙ אִתְּכֶ֔ם וְלֹֽא־יִכָּרֵ֧ת כׇּל־בָּשָׂ֛ר ע֖וֹד מִמֵּ֣י הַמַּבּ֑וּל וְלֹֽא־יִהְיֶ֥ה ע֛וֹד מַבּ֖וּל לְשַׁחֵ֥ת הָאָֽרֶץ׃
וַיֹּ֣אמֶר אֱלֹהִ֗ים זֹ֤את אֽוֹת־הַבְּרִית֙ אֲשֶׁר־אֲנִ֣י נֹתֵ֗ן בֵּינִי֙ וּבֵ֣ינֵיכֶ֔ם וּבֵ֛ין כׇּל־נֶ֥פֶשׁ חַיָּ֖ה אֲשֶׁ֣ר אִתְּכֶ֑ם לְדֹרֹ֖ת עוֹלָֽם׃
אֶת־קַשְׁתִּ֕י נָתַ֖תִּי בֶּֽעָנָ֑ן וְהָֽיְתָה֙ לְא֣וֹת בְּרִ֔ית בֵּינִ֖י וּבֵ֥ין הָאָֽרֶץ׃
וְהָיָ֕ה בְּעַֽנְנִ֥י עָנָ֖ן עַל־הָאָ֑רֶץ וְנִרְאֲתָ֥ה הַקֶּ֖שֶׁת בֶּעָנָֽן׃
וְזָכַרְתִּ֣י אֶת־בְּרִיתִ֗י אֲשֶׁ֤ר בֵּינִי֙ וּבֵ֣ינֵיכֶ֔ם וּבֵ֛ין כׇּל־נֶ֥פֶשׁ חַיָּ֖ה בְּכׇל־בָּשָׂ֑ר וְלֹֽא־יִֽהְיֶ֨ה ע֤וֹד הַמַּ֙יִם֙ לְמַבּ֔וּל לְשַׁחֵ֖ת כׇּל־בָּשָֽׂר׃
וְהָיְתָ֥ה הַקֶּ֖שֶׁת בֶּֽעָנָ֑ן וּרְאִיתִ֗יהָ לִזְכֹּר֙ בְּרִ֣ית עוֹלָ֔ם בֵּ֣ין אֱלֹהִ֔ים וּבֵין֙ כׇּל־נֶ֣פֶשׁ חַיָּ֔ה בְּכׇל־בָּשָׂ֖ר אֲשֶׁ֥ר עַל־הָאָֽרֶץ׃
וַיֹּ֥אמֶר אֱלֹהִ֖ים אֶל־נֹ֑חַ זֹ֤את אֽוֹת־הַבְּרִית֙ אֲשֶׁ֣ר הֲקִמֹ֔תִי בֵּינִ֕י וּבֵ֥ין כׇּל־בָּשָׂ֖ר אֲשֶׁ֥ר עַל־הָאָֽרֶץ׃ {פ}
לפני שאני נכנס לפרשנויות, משהו מעניין. המבנה כאן הוא מתקפל לתוך עצמו – כיאסטי.
אני מקים ברית.
ואת כל הנפש החיה. הממ. ניסוח מעניין.
והקימותי.
ובסוף. הקימותי.
זאת האות, הקשת.
והיה בענני ענן ונראתה הקשת בענן.
וזכרתי. את הברית.
הייתה הקשת, לברית,
זאת האות, אשר הקימותי.
בעצם, אני לא יודע אם זה כיאסטי קלאסי. אבל זה חזרות על אותם נושאים.
ואולי זה מבולבל קצת בכוונה?
קודם, כל יש שירה שם. שימו לב. והיה בענני ענן, על הארץ. ונראתה הקשת, בענן.
רש"י:
בענני ענן. כְּשֶׁתַּעֲלֶה בְמַחֲשָׁבָה לְפָנַי לְהָבִיא חֹשֶׁךְ וַאֲבַדּוֹן לָעוֹלָם:
וגור אריה על זה:
כשתעלה מחשבתי וכו'. דאין לפרש "בענני ענן" כמשמעו, דכמה פעמים יש ענן ואין הקשת נראה, אלא על כרחך פירוש "בענני" – כשתעלה במחשבתי להביא פורענות:
חזקוני מהמאה ה13 אומר כאן משהו מעניין:
ונראתה הקשת בלא חצים ויתר להראות דרך שלום.
אבן עזרא (?):
ונראתה הקשת אלו היינו מאמינים בדברי חכמי יון שמלהט השמש תולד הקשת יש לומר כי השם חזק אור השמש אחד המבול והיא דרך נכונה למבין,
מה?
בין אלהים ובין כל נפש חיה. בֵּין מִדַּת הַדִּין שֶׁל מַעְלָה וּבֵינֵיכֶם, שֶׁהָיָה לוֹ לִכְתֹּב בֵּינִי וּבֵין כָּל נֶפֶשׁ חַיָּה, אֶלָּא זֶהוּ מִדְרָשׁוֹ כְּשֶׁתָּבֹא מִדַּת הַדִּין לְקַטְרֵג עֲלֵיכֶם לְחַיֵּב אֶתְכֶם, אֲנִי רוֹאֶה אֶת הָאוֹת וְנִזְכָּר:
***
כל המטרה הקצת מבולבלת בשירה היפה הזו (אני בוחר לראות את זה כפרק שירה),
היא להגיד משהו.
אפשר לכעוס.
אפשר גם לזכור שיש גבולות חדשים.
שיש דברים שלא יקרו יותר.
אני אישית, אמנם, פסימי יותר.
ב"יהודים באים" עשו מערכון נוגה ונוגע ללב מדי, זה היה רע מדי. זה היה מספיק אחרי השביעי או לא מספיק אבל זה היה על זה. עדויות. מהרס בית שני, מטבחי הצלבנים, מגזרות ת"ח ת"ט, פוגרומים, שואה, וכמובן השביעי.
עברנו הרבה יותר מדי מבולים.
העולם, לא.
העולם עבר שבר ובנייה.
בתקופה ההדאנית, טרם חיים עלו בארץ.
אח"כ בGREAT DYING, אח"כ במוות של הפלייסטיקון (? אין לי כח לגגל את זה, סליחה), בתקופות הקרח, כן הלאה, כן הלאה. דיברתי על זה בפעמים הקודמות. היו כל מיני אירועי הכחדה ועכשיו אנחנו עושים אירוע הכחדה ענק בזה שאנחנו בני אנוש או מגדלים חתולים.
אלוהים זוכר את בריתו. אבל הנה דבר שהתלמוד מלמד אותך – כל מיני חוקים אפשר לראות אחרת.
הנה דוגמה.
***
בכורות כ"ז ע"א ע"ב בהתחלה:
וְאָמַר שְׁמוּאֵל אֵין תְּרוּמַת חוּצָה לָאָרֶץ אֲסוּרָה אֶלָּא בְּמִי שֶׁהַטּוּמְאָה יוֹצְאָה עָלָיו מִגּוּפוֹ וְהָנֵי מִילֵּי בַּאֲכִילָה אֲבָל בִּנְגִיעָה לֵית לַן בַּהּ
אָמַר רָבִינָא הִילְכָּךְ נִדָּה קוֹצָה חַלָּה וְאוֹכֵל לָהּ כֹּהֵן קָטָן וְאִי לֵיכָּא כֹּהֵן קָטָן שָׁקְלָה לַהּ בְּרֵישׁ מַסָּא וְשָׁדְיָא בְּתַנּוּרָא וַהֲדַר מַפְרְשָׁא חַלָּה אַחֲרִיתִי כִּי הֵיכִי דְּלֹא תִּשְׁתַּכַּח תּוֹרַת חַלָּה וְאוֹכֵל לָהּ כֹּהֵן גָּדוֹל
רַב נַחְמָן וְרַב עַמְרָם וְרָמֵי בַּר חָמָא הֲווֹ קָאָזְלִי בְּאַרְבָּא סְלֵיק רַב עַמְרָם לְאִפְּנוֹיֵי אֲתַאי הָהִיא אִיתְּתָא עַלַּת קַמַּיְיהוּ אֲמַרָה לְהוּ טְמֵא מֵת מַהוּ שֶׁיִּטְבּוֹל וְאוֹכֵל תְּרוּמַת חוּצָה לָאָרֶץ אֲמַר לֵיהּ רַב נַחְמָן לְרָמֵי בַּר חָמָא
וְכִי הַזָּאָה יֵשׁ לָנוּ אֲמַר לֵיהּ רָמֵי בַּר חָמָא לָא לֵיחוּשׁ לֵיהּ לְסָבָא אַדְּהָכִי אֲתָא רַב עַמְרָם אֲמַר לְהוּ הָכִי אָמַר רַב טְמֵא מֵת טוֹבֵל וְאוֹכֵל בִּתְרוּמַת חוּצָה לָאָרֶץ וְלֵית הִלְכְתָא כְּוָותֵיהּ דְּאָמַר מָר זוּטְרָא מִשְּׁמֵיהּ דְּרַב שֵׁשֶׁת טְמֵא שֶׁרֶץ טוֹבֵל וְאוֹכֵל בִּתְרוּמַת חוּצָה לָאָרֶץ וְלֵית הִלְכְתָא כְּוָותֵיהּ
גם פה הלכה כיאסטית, אגב.
ולית הלכתא כוותיה.
ולית הלכתא כוותיה.
הקטע הזה ממסכת בכורות (דף כ"ז) מציג דיון מרתק ויפהפה על ההבדל בין דיני טומאה וטהרה בארץ ישראל לבין החלתם בחוצה לארץ — בפרט בנוגע לחלה ותרומה.
הנה כמה נקודות מרכזיות ופנינים לעיון בקטע שלמדת:
1. הפתרון המיוחד לחלת חוצה לארץ (מימרא דרבינא)
מכיוון שחלת חוצה לארץ קלה יותר מבחינת חומרת הדין, חכמים מצאו דרך לאפשר לאכול אותה גם בזמן שאין אנו טהורים לגמרי:
* הסדר הטהור: נידה (שטומאתה יוצאת מגופה) מפרישה חלה, וכהן קטן (שעדיין לא ראה קרי, ולכן אינו טמא טומאה חמורה שיוצאת מגופו) יכול לאכול אותה.
* פתרון "שלא תשתכח תורת חלה": אם אין כהן קטן, היא מפרישה חלה ראשונה בשינוי (בשיפוד) ושורפת אותה, ואז מפרישה חלה שנייה — אותה יכול לאכול גם כהן גדול שהוא טמא! הכל כדי לשמור על זיכרון מצוות חלה ולבלת שכחה בעם.
2. הדיאלוג בספינה: כבוד חכמים והלכה למעשה
הסיפור על רב נחמן, רמי בר חמא ורב עמרם בספינה מכיל מסר כפול:
* דרך ארץ וכיבוד זקנים: רמי בר חמא מעיר לרב נחמן בזהירות: "וכי לא ליחוש ליה לסבא?" — לפני שממהרים להשיב ולפסוק, נמתין לחברנו/רבנו רב עמרם שיחזור.
* מבחינה הלכתית: רב עמרם מביא בשם רב שטמא מת יכול לטבול ולאכול תרומת חוצה לארץ. אך הברייתא/הגמרא מסיקה שאין הלכה כמותו (וגם לא כמר זוטרא לגבי טמא שרץ לבדו), אלא נדרשים כללי הטהרה וההפרשה המיוחדים לחוצה לארץ כפי שמבואר בסוגיה.
אז בארץ נדרש דרישות אחרות מאשר מה שנדרש לחו"ל. מעניין.
והנה גם כאן אנחנו לא רוצים לשכוח משהו כהפרשת חלה.
כדי לשמור על מצווה בעם אז עושים משהו שבארץ פחות יעשו אותו.
אני יכול להבין. יש דברים שהייתי עושה יותר בחו"ל מאשר שאני אעשה בארץ אם הייתי יהודי בגולה.
יש בזה הגיון.
אבל גם כאן וגם כאן יש ברית שזוכרים.
יש מצוות שזוכרים.
יש משהו שזוכרים.
ועדיין, הפרנויה שבי. מי אמר שלנצח?
***
התניא מביא לנו גאוותנות של קבלה. באמת, אין לי מילים אחרות לזה. לקרוא לזהר עץ החיים.
לא.
ממש לא.
מי אני שאגיד ככה גם מול רבי משה דה לאון וגם מול האלטר רבי?
אני הינוקא הצעיר הרך והחוטא בעל נידה בלה בלה בלה. כן. מה לעשות. לא מקובל.
נביא בכל זאת, שתתעצבנו יחד איתי:
בר"מ פ' נשא והמשכילים יזהירו כזהר הרקיע בהאי חבורא דילך דאיהו ספר הזהר מן זהרא דאימא עילאה תשובה באילין לא צריך נסיון ובגין דעתידין ישראל למטעם מאילנא דחיי דאיהו האי ספר הזהר יפקון ביה מן גלותא ברחמים ויתקיים בהון ה' בדד ינחנו ואין עמו אל נכר ואילנא דטוב ורע דאיהו איסור והיתר טומאה וטהרה לא ישלטו על ישראל
ואוו.
איך אפשר לקרוא את הדבר הזה בצורה שבתאית…
אההא.
לא צריך ניסיון.
אתם מבינים?
הרבי הזקן עונה לי למקודם – עזוב! בעתיד לבוא לא יהיה צורך בעוד נסיונות.
לא יודע, לא מאמין.
***
המי שילוח מתקן את זה:
בַּעֲשָׂרָה דּוֹרוֹת שֶׁמֵּאָדָם עַד נֹחַ כְּתִיב בְּכָל אֶחָד וַיָּמֹת, וּבַעֲשָׂרָה דּוֹרוֹת שֶׁמִּנֹּחַ עַד אַבְרָהָם לֹא כְּתִיב וַיָּמֹת, כִּי מִיתָה הִיא הַשְׁלָמָה וַעֲשָׂרָה דּוֹרוֹת הַקּוֹדְמִים הָיָה עִנְיָנָם בְּדֶרֶךְ אֶרֶץ הַקָּדְמָה לַתּוֹרָה כַּמְבֹאָר בְּחֵלֶק רִאשׁוֹן (נח) וְהֵם נִשְׁלְמוּ בָּזֶה כָּל צָרְכָּם, אֲבָל אַחַר כֵּן הִתְחִיל לְהִבָּנוֹת בִּנְיַן עֲדֵי עַד עַל יְדֵי דִּבְרֵי תּוֹרָה, וְכָל הָעֲשָׂרָה דּוֹרוֹת הָיָה הֲכָנָה לְלֵידַת אַבְרָהָם אָבִינוּ, לָכֵן לֹא שַׁיָּךְ בָּהֶם לְשׁוֹן מִיתָה וְהַשְׁלָמָה כִּי לֹא נִשְׁלְמוּ עַד שֶׁבָּא אַבְרָהָם אָבִינוּ שֶׁעַל יָדוֹ הִתְחִיל לְהִתְגַּלּוֹת עֵסֶק הַדִּבְרֵי תּוֹרָה.
אברהם אבינו התחיל להתגלות ועסק בדברי תורה. נכון, משה עוד לא קיבל את התורה והביא אותה לנו. אברהם אבינו כבר קיבל.
ואולי גם אדם.
ואוי גם נח.
ואחרים.
אבל אברהם השלים וזה הרעיון.
זה למה אני הרבה יותר איזביצ'ע מחב"ד.
לא, אני לא חושב שלפי הרבי הזקן אנחנו עתידים לגאולה דרך הזוהר. צר לי, הגאולה בינתיים באה דרך זה שאנשים שלא איכפת להם מהזוהר באו ועשו מעשה. בדיוק היום בהזדמנות נפרדת למדתי שוב על סיפוריו של חנינה בן דוסא שהיה עני מופלג ותרם גם כשלא היה לו, וחי על חרובים (מצחיק, גם לי יש חרובים בחצר).
ועליו במסכת סוטה (במשנה האהובה עליי בכל המשנה, משנה ט' של מסכת סוטה):
משמת רבי חנינה בן דוסא – בטלו אנשי מעשה
ובכן זה בדיוק העניין.
צריך לעשות כמוהו.
לאו דווקא להיות עניים מופלגים.
אבל לעשות.
ולא לחשוב שחיבור מדרשי מהמאה ה12 שכולם מדברים עליו שנכתב על ידי רשב"י (מבחינתי זה זלזול, בערות ושימוש בטכניקות נלוזות במיוחד וחוסר כבוד לא לחכמים ולא לשום דבר) הוא זה שיביא גאולה לעולם.
לא.
התורה כן אם קוראים אותה בצורה הכי פחות מיסטית.
כי היא יכולה ללמד בנאדם להיות בנאדם.
וללכת לעשות.
שיהיה סופש רגוע
צרי
