ו' באב 20.6.26
(ד,יא) וַתִּקְרְב֥וּן וַתַּֽעַמְד֖וּן תַּ֣חַת הָהָ֑ר וְהָהָ֞ר בֹּעֵ֤ר בָּאֵשׁ֙ עַד־לֵ֣ב הַשָּׁמַ֔יִם חֹ֖שֶׁךְ עָנָ֥ן וַעֲרָפֶֽל׃
(ד,יב) וַיְדַבֵּ֧ר יְהוָ֛ה אֲלֵיכֶ֖ם מִתּ֣וֹךְ הָאֵ֑שׁ ק֤וֹל דְּבָרִים֙ אַתֶּ֣ם שֹׁמְעִ֔ים וּתְמוּנָ֛ה אֵינְכֶ֥ם רֹאִ֖ים זוּלָתִ֥י קֽוֹל׃
(ד,טו) וְנִשְׁמַרְתֶּ֥ם מְאֹ֖ד לְנַפְשֹׁתֵיכֶ֑ם כִּ֣י לֹ֤א רְאִיתֶם֙ כָּל־תְּמוּנָ֔ה בְּי֗וֹם דִּבֶּ֨ר יְהוָ֧ה אֲלֵיכֶ֛ם בְּחֹרֵ֖ב מִתּ֥וֹךְ הָאֵֽשׁ׃
(ד,כד) כִּ֚י יְהוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ אֵ֥שׁ אֹכְלָ֖ה ה֑וּא אֵ֖ל קַנָּֽא׃ (פ)
(ד,לג) הֲשָׁ֣מַֽע עָם֩ ק֨וֹל אֱלֹהִ֜ים מְדַבֵּ֧ר מִתּוֹךְ־הָאֵ֛שׁ כַּאֲשֶׁר־שָׁמַ֥עְתָּ אַתָּ֖ה וַיֶּֽחִי׃
(ד,לו) מִן־הַשָּׁמַ֛יִם הִשְׁמִֽיעֲךָ֥ אֶת־קֹל֖וֹ לְיַסְּרֶ֑ךָּ וְעַל־הָאָ֗רֶץ הֶרְאֲךָ֙ אֶת־אִשּׁ֣וֹ הַגְּדוֹלָ֔ה וּדְבָרָ֥יו שָׁמַ֖עְתָּ מִתּ֥וֹךְ הָאֵֽשׁ׃
שישה פסוקים אם אני לא טועה בפרשייה הזו שהמילה "אש" חוזרת בה באופן מוחלט.
זה מתחיל ממעין סתירה. הר בוער ויש אש עד לב השמים אבל גם, חושך? ענן? ערפל?
כמובן שלחב"ד באחד הקונטרסים יש על זה הסבר שזה חלק מהעולמות הקבליים (בריאה, יצירה, עשייה) או במילים אחרות כל מה שלא האלוקות עצמה. מחיצות. מחיצות מהאש עצמה שהיא כנראה האצילות (למי שרוצה, התוועדות תשכ"ה פרשת יתרו). האש מדברת. האש היא האצילות. האש היא האלוקות ומהדהדת לעובדי האש הזרואוסטרים אבל בדיוק בשביל זה יש את החושך הענן והערפל – כדי שלא נטעה לחשוב שהכוכבים או משהו אחר הוא הוא הנצח. ולא האש עצמה אלא מעבר אליה. כך כתוב בקונטרס חיבה יתרה:
קונטרס חיבה יתירה, דברים ד׳:י״א:א׳
חשך ענן וערפל. השמש הירח והכוכבים לא נראו במתן תורה כדי שלא יטעו אחריהם, כמו שנאמר כי לא ראיתם כל תמונה. ברם ה' דיבר עמהם מתוך האש כי אש אינה מתקיימת אלא כלה ולכן לא יעבדו אותה, וגם באותה שעה לא היו עובדי אש בעולם.
זולתי קול.
אני בוחר לפרש את זה אחרת – השתיקה היא נצחית ומהדהדת. בשתיקה יכול להכנס הנצח. הנצח מכיל אם כך אותי, ה'. זולתי קול. דרך הדממה אתם תלמדו. בדיוק כשם שלמידה נעשית לא ברגע התובנה עצמו אלא כשהמוח מפנים ולומד.
מטופל הרגע, קצת פחות מ-24 שעות, שלח לי תודה על מפגש אתמול שהרגיש יחסית שהיה לא מאד בום-טראח במפגש עצמו מהצד שלי חוץ מהסוף המשמעותי מאד. אבל הוא שלח בכל זאת. למה? כי זולתי קול. לא זולתי צרי. אלא הטיפול עצמו. המרחב. "השלישי האנליטי", בפי אוגדן.
העמק דבר על דברים ד׳:י״ב:ב׳
ותמונה אינכם רואים זולתי קול. עוד דבר הפלא שלא ראיתם זולת תמונת קול ראיתם. היינו שראו תמונת צורת אותיות ע״י להבות אש:
אז אולי אותיות? אולי שפה?
אולי זה הרעיון הגדול בתורה, שפה? שפה שאפשר לשחק איתה, שאפשר לתת לה להשאר, כמו שיר, על דף, ולשחק עם כל המשמעויות? כמו ביון ולאקאן שדיברתי עליהם פעמים קודמות?
אבל אש יכולה גם לאכול. אש זה משהו להשמר ממנה. אש אכלה ומקנאת. אלוקים, כמו שכתבתי הרבה פעמים, בתורה עצמה, בפשט, נקרא בצורה קצת גבולית. השמרו כי אל קנא. זה איום. אבל אני יכול להבין את האיום הזה מסיבה אחת פשוטה – הטבע הוא לא רחמן גדול.
היקום עצמו לפעמים מתנהל בצורה מאד לא הוגנת.
אני יודע, שרה, האלוקים הנוצרי בברית החדשה הוא לפעמים דובון-איכפת-לי חביב שלא חשוב מה אוהב אותך. זו מחשבה מנחמת. אבל אלוקי אברהם יצחק ויעקב הוא לפעמים קשוח. בדיוק כמו שאנחנו יכולים להיות קשוחים.
גם הוא.
אבל ליסרך בתוך זה? ובכן:
ביאור יש"ר על התורה, דברים ד׳:ל״ו:ב׳
ליסרך, להביא במוסר נפשך, דהיינו מוסר השכל, ואל המוסר הזה לא יגיע האדם כ"א ביראת ה', שנאמר יראת ה' מוסר חכמה (משלי ט"ו ל"ג), והוא הדבר בעצמו הנאמר במ"ת ובעבור תהיה יראתו על פניכם:
קטע.
מה האש יכולה לעשות.
***
חולין פ"א הוא דף שהעמוד א' שלו הוא קשיחות רצח מבחינת הגיון של מי חוטף איזה עונש מתי והכל בגלל עניין הגיוני מאד: אי אפשר לשחוט אמא (אב?) ובן/בת שלה באותו היום. אז זה הופך להיות משעשע עם רעיון של "האם שחטו את זה בתוך או מחוץ לעזרה" ו"האם זה היה לחולין או לקודשין ואם קודשין אז איזה", וכמובן סדר, וכל הקומבינציות. יש על זה טבלאות יפות בעמוד של הדף היומי ברשת למי שמחפש בגוגל.
אבל אני שנייה מתרכז בזה:
וְאָזְדוּ לְטַעְמַיְיהוּ דְּכִי אֲתָא רַב דִּימִי אָמַר חַיָּיבֵי מִיתוֹת שׁוֹגְגִין וְחַיָּיבֵי מַלְקוֹת שׁוֹגְגִין וְדָבָר אַחֵר רַבִּי יוֹחָנָן אוֹמֵר חַיָּיב וְרֵישׁ לָקִישׁ אוֹמֵר פָּטוּר
רַבִּי יוֹחָנָן אוֹמֵר חַיָּיב דְּהָא לָא אַתְרוֹ בֵּיהּ וְרֵישׁ לָקִישׁ אוֹמֵר פָּטוּר דְּכֵיוָן דְּכִי אַתְרוֹ בֵּיהּ פָּטוּר כִּי לָא אַתְרוֹ בֵּיהּ נָמֵי פָּטוּר
וּצְרִיכָא דְּאִי אַשְׁמוֹעִינַן בְּהָא בְּהָא קָאָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ אֲבָל בְּהָא אֵימָא מוֹדֵי לֵיהּ לְרַבִּי יוֹחָנָן
שוב הזוג האהוב עליי חוזר לויכוח מעניין – ושוב אני נוטה לוייב של ריש לקיש למרות שרבי יוחנן "לא צדק" רק 3 פעמים וחצי.
נניח אדם עושה עבירה כפולה – אחת בדיני נפשות ובדיני ממון. אבל, הוא קיבל אזהרה בחוק רק על דיני הממון, לא על הנפשות. אז לכאורה הדין נפשות הוא יוצא על תמימות-דעת ולא חייב; אבל הוא חייב על הממון.
רבי יוחנן אומר – חייב. ריש לקיש – פטור. רבי יוחנן אומר – ברור חייב, הוא עשה פשע והוא צריך לשלם. ריש לקיש אומר – ברגע שבנאדם נשפט הוא מקבל עונש על העבירה הגדולה ביותר. הוא קיבל פס על העבירה הגדולה יותר בגלל אי ידיעה אז זה בולע בתוכו גם את הקנס הכספי.
השאלה הגדולה שנדונה היא מה קובע.
הדין הכתוב (דה-יורה) או הדין הפרקטי (דה-פאקטו).
רבי יוחנן, הפרקטי, לוקח.
***
התניא באגרת תשובה ב' (חלק ד' ב') קורא לנו בהתחלה למשהו מעניין:
קטנתי מכל החסדים ומכל כו'. פי' שבכל חסד וחסד שהקדוש ב"ה עושה לאדם צריך להיות שפל רוח במאד. כי חסד דרועא ימינא. וימינו תחבקני. שהיא בחי' קרבת אלהים ממש ביתר שאת מלפנים. וכל הקרוב אל ה' ביתר שאת והגבה למעלה מעלה. צריך להיות יותר שפל רוח למטה מטה כמ"ש מרחוק ה' נראה לי. וכנודע דכולא קמי' דווקא כלא חשיב. וא"כ כל שהוא קמי' יותר הוא יותר כלא ואין ואפס וזו בחי' ימין שבקדושה וחסד לאברהם שאמר אנכי עפר ואפר.
בדיוק כמו משה, זה עובד ביחס הפוך. כשקורה לך יותר טוב, הדבר הנכון, הוא להשפיל את עצמך יותר. לא ברמת השפלה. אלא, להוריד ראש. להגיד תודה. מרחוק ה' נראה לי. אתה קרוב ובכל זאת. ובכל זאת.
גם אברהם אומר – את מה שרבי שמחה בונים ממפשיסחא מזכיר לנו לשים בפתק השני –
אנכי עפר ואפר.
אבל יחד עם זאת בשבילנו נברא העולם.
הרעיון הוא האיזון.
והאיזון לכל הטוב הוא להגיד תודה ולהוריד ראש.
אני צריך לזכור את זה יותר. כמה שאני כל הזמן רוצה יותר, יש לי המון. הנה, 10 בבוקר ויש לי פנאי לכתוב דברי תורה לפני המשך היום המשוגע הזה.
***
כרגיל, האיזביצ'ער סוגר את זה מזווית שלא יכלתי לדמיין בכלל:
וְיָדַעְתָּ הַיּוֹם וַהֲשֵׁבֹתָ אֶל לְבָבֶךָ כִּי ה' הוּא הָאֱלֹקִים כוּ'. וְנִסְמַךְ לָזֶה פָּרָשַׁת עָרֵי מִקְלָט "אָז יַבְדִּיל מֹשֶׁה", הָעִנְיָן בָּזֶה כִּי אִיתָא בַּמִּדְרָשׁ (דברים רבה פרשה ב',כ"ח) כִּי מֹשֶׁה רַבֵּינוּ עָלָיו הַשָּׁלוֹם הִמְלִיךְ אֶת הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אַף בַּחֲלָלָא דְעָלְמָא כִּי אֵין עוֹד אַף בַּחֲלָלָא דְעָלְמָא, וּלְפִיכָךְ נִסְמַךְ לָזֶה פֵּירוּשׁ עָרֵי מִקְלָט כִּי זֶה הָיָה חֵלֶק מֹשֶׁה רַבֵּינוּ עָלָיו הַשָּׁלוֹם שֶׁהִכִּיר כִּי אַף בַּאֲוִירָא דְעָלְמָא שׁוֹלֵט הַש"י וְלֹא נַעֲשֶׂה שׁוּם דָּבָר בְּלִי רְצוֹנוֹ, וְעָשָׂה הַצָּלָה וְסָנֵגוֹרְיָה עַל הָעוֹשֶׂה מַעֲשֶׂה בְּשׁוֹגֵג כִּי אֵיךְ הָיָה בִּיכוֹלֶת הַגַּרְזֶן לִבְקוֹעַ דֶּרֶךְ הָאֲוִיר וְלַהֲרוֹג אֶת הָאָדָם אִם לֹא בִּרְצוֹן הַש"י, וְכֵן בְּכָל הַדְּבָרִים שֶׁיָּבֹא לָאָדָם שֶׁלֹּא מִדַּעַת.
שימו לב.
הקנאה של ה' מקבלת זווית. אותה זווית של אדם שיודע שלגדל ילד אומר שהוא יעצבן אותו יום אחד. או שבזוגיות יהיו ריבים מדי פעם. או שבטיפול יהיה רגע של כשל אמפתי. או שסתם יהיה חרא בעולם.
איך היה ביכולת הגרזן לבקוע דרך האויר ולהרוג את האדם אם לא ברצון הש"י. בום.
גם הדברים הדפוקים ביותר, אותם עונשי כרת ומלקות שכל הדף היומי דן בהם בהתייחס למי שמקריב אמא בן באותו יום וכו' –
ואותה שפלות רוח אפשרית שמגיעה דרך הטוב –
מביאה אותנו לאותו דיון עתיק ודי משמים שאני באמת לא אכנס אליו, של, "האם הכל מתוכנן", וכמובן המשפט הידוע של רבי עקיבא מתוך מסכת אבות:
הכל צפוי, והרשות נתונה, ובטוב העולם נדון.
והכל לפי רוב המעשה.
בטוב העולם נדון, מסתבר. אז נו, למרות שאצל הנוצרים זה קצת יותר קל איפשהו, גם כאן מרמזים לנו. הכיוון הוא טוב. איפה הריב הידוע בין לייבניץ לוולטייר (קנדיד)?
לא יודע.
אבל בתקווה שהאש לא תשרוף אותנו בקנאה אלא תמלא אותנו תשוקה ורצון לעשות הטוב.
להיות בשפלות מול הטוב הזה ומול מה שנקבל ומה שמגיע לכםן (רק טוב ומלא).
ולזכור שהדברים נעשים מאיזושהי סיבה מוזרה. אבל עדיין יש לנו רשות.
***
הערה אחרונה לסיום: יש לא מעט שמניחים שהיקום המיקרוסקופי, זה שנשלט בלי הכבידה האיינשטיינית אלא זה שיש בו משוואות מעצבנות של QCD ו QED וכל מיני משד"פ של השטן, "קוואנטים" לפעמים קוראים לזה מסיבות היסטוריות יותר או פחות – הוא יקום מאד דטרמיניסטי. כלומר, קח כמה סטים של משוואות בעקר של הבריטי השקט בתבל, פול דיראק, ו… יש לך יקום צפוי למדי.
אבל אנחנו חיים ביקום שהוא אוסף של תכונות נובעות (emeregency). היינו, אנחנו ביקום מאקרוסקופי. כזה שיש בו איינשטיין והכבידה קיימת אבל לא מובנת עד הסוף (אין לה חלקיקים וממה בדיוק החללזמן עשוי? קצף קוואנטי? לא ברור).
ומעל לזה, פסיכואנליזה שמנסה להבין למה בנאדם בכל זאת חוזר על הטעויות שלו כל פעם.
הרשות נתונה.
והכל לפי רוב המעשה, על זה מפרש ברטנורא:
והכל לפי רוב המעשה – לפי מה שאדם כופל ומתמיד בעשיית הטוב כך שכרו מרובה. שאינו דומה המחלק מאה זהובים לצדקה במאה פעמים, לנותן אותם בפעם אחת. וגרסת רמב"ם היא, והכל לפי רוב המעשה, אבל לא על פי המעשה מח:
ודי לחכימא ברמיזא זו.
יום שני שמח עד כמה שאפשר מתי שלא מרבין שמחה
צרי
