ה' באב 19.7.26
דברים ג' כ"ג-כ"ד:
וָאֶתְחַנַּ֖ן אֶל־יְהֹוָ֑ה בָּעֵ֥ת הַהִ֖וא לֵאמֹֽר׃
אֲדֹנָ֣י יֱהֹוִ֗ה אַתָּ֤ה הַֽחִלּ֙וֹתָ֙ לְהַרְא֣וֹת אֶֽת־עַבְדְּךָ֔ אֶ֨ת־גׇּדְלְךָ֔ וְאֶת־יָדְךָ֖ הַחֲזָקָ֑ה אֲשֶׁ֤ר מִי־אֵל֙ בַּשָּׁמַ֣יִם וּבָאָ֔רֶץ אֲשֶׁר־יַעֲשֶׂ֥ה כְמַעֲשֶׂ֖יךָ וְכִגְבוּרֹתֶֽךָ׃
אני חייב להודות שאפשר רק "להתקע" על הרש"י בשני הפסוקים האלה וזה כבר עולם דרמטי שלם שמתרחש פה ממש בכל מילה ומילה. מרתק!
ולכן, הנה. אני אסדר את זה בערך לפי סדר כדי שהדרמה תומחש:
בעת ההוא. לְאַחַר שֶׁכָּבַשְׁתִּי אֶרֶץ סִיחוֹן וְעוֹג דִּמִּיתִי שֶׁמָּא הֻתַּר הַנֶּדֶר:
לאמר. זֶה אֶחָד מִגּ' מְקוֹמוֹת שֶׁאָמַר מֹשֶׁה לִפְנֵי הַמָּקוֹם אֵינִי מַנִּיחֲךָ עַד שֶׁתּוֹדִיעֵנִי אִם תַּעֲשֶׂה שְׁאֵלָתִי אִם לָאו (ספרי):
ואתחנן. אֵין חִנּוּן בְּכָל מָקוֹם אֶלָּא לְשׁוֹן מַתְּנַת חִנָּם – אַעַ"פִּ שֶׁיֵּשׁ לָהֶם לַצַּדִּיקִים לִתְלוֹת בְּמַעֲשֵׂיהֶם הַטּוֹבִים אֵין מְבַקְּשִׁים מֵאֵת הַמָּקוֹם אֶלָּא מַתְּנַת חִנָּם, (לְפִי שֶׁאָמַר לוֹ וְחַנֹּתִי אֶת אֲשֶׁר אָחֹן אָמַר לוֹ בִּלְשׁוֹן וָאֶתְחַנַּן); דָּ"אַ זֶה אֶחָד מֵעֲשָׂרָה לְשׁוֹנוֹת שֶׁנִּקְרֵאת תְּפִלָּה, כִּדְאִיתָא בְּסִפְרֵי:
ה' אלהים. רַחוּם בַּדִּין:
אתה החלות להראות את עבדך. פֶּתַח, לִהְיוֹת עוֹמֵד וּמִתְפַּלֵּל אַעַ"פִּ שֶׁנִּגְזְרָה גְּזֵרָה; אָמַר לוֹ מִמְּךָ לָמַדְתִּי, שֶׁאָמַרְתָּ לִי (שמות ל"ב) "וְעַתָּה הַנִּיחָה לִּי", וְכִי תוֹפֵס הָיִיתִי בְךָ? אֶלָּא לִפְתֹּחַ פֶּתַח, שֶׁבִּי הָיָה תָלוּי לְהִתְפַּלֵּל עֲלֵיהֶם, כְּמוֹ כֵן הָיִיתִי סָבוּר לַעֲשׂוֹת עַכְשָׁו (ספרי):
את גדלך. זוֹ מִדַּת טוּבְךָ, וְכֵן הוּא אוֹמֵר (במדבר י"ד) "וְעַתָּה יִגְדַּל נָא כֹּחַ ה'":
ואת ידך. זוֹ יְמִינְךָ שֶׁהִיא פְּשׁוּטָה לְכָל בָּאֵי עוֹלָם:
החזקה. שֶׁאַתָּה כוֹבֵשׁ בְּרַחֲמִים אֶת מִדַּת הַדִּין בְּחָזְקָה (ספרי):
אשר מי אל וגו'. אֵינְךָ דוֹמֶה לְמֶלֶךְ בָּשָׂר וָדָם שֶׁיֵּשׁ לוֹ יוֹעֲצִין וְסַנְקַתֶּדְרִין הַמַמְּחִין בְּיָדוֹ כְּשֶׁרוֹצֶה לַעֲשׂוֹת חֶסֶד וְלַעֲבֹר עַל מִדּוֹתָיו, אַתָּה אֵין מִי שֶׁיִּמְחֶה בְיָדְךָ אִם תִּמְחֹל לִי וּתְבַטֵּל גְּזֵרָתְךָ; וּלְפִי פְשׁוּטוֹ אַתָּה הַחִלּוֹתָ לְהַרְאוֹת אֶת עַבְדְּךָ מִלְחֶמֶת סִיחוֹן וְעוֹג, – כְּדִכְתִיב (דברים ב') "רְאֵה הַחִלֹּתִי תֵּת לְפָנֶיךָ", – הַרְאֵנִי מִלְחֶמֶת ל"א מְלָכִים:
או במילים אחרות, שני הפסוקים האלה, לפי רש"י בלבד (או ספרי' ואחרים שרש"י מתבסס עליהם אבל בעיקרון זה רש"י בלבד):
אחרי הנצחונות על סיחון ועוג, משה שוב מוצא את עצמו פותח בשיחה למול ה' – אחת משלושת הפעמים היחידות שזה קורה. רפואת מרים, הנהגת ישראל אחריו ועכשיו, כשמשה מתחנן להכנס ומתחנן בכלל. מה זה מתחנן? מתפלל. מבקש מתנת חינם – כלומר, כשאתה מבקש מה' אתה לא מבקש בגלל המעשים שאתה עושה; אלה אתה אמור לעשות בלי קשר. אלא פשוט מבקש.
ומה תוכן הבקשה / תחינה / מתנת חינם / האירוע הזה שבו משה פותח שיחה ומבקש?
רחום בדין, ממך למדת שאני צריך להתפלל מדי פעם דה-נובו, על משהו אחר, מתוך הנביעה הפנימית שלי. אתה טוב, פושט את יד החסד לעבר כל העולם וכובש את הדין ברחמים. אינך מלך בשר ודם שיש לו ביזור מלכויות כמו שדרשת מאיתנו – זה עליך נטו.
את האמת, אני עוד לא יודע למה זה תפס אותי עד כדי כך כאן. אבל כמו שאפשר לראות מדובר בסצינה דרמטית מאד שנפתחת בשני פסוקים. אני תוהה אם משה כאן ראה את הרחמים, ביקש אותם כמו שאתה מבקש רחמים מדמות גדולה ממך. האם זה שיח עם אבא, אז עם איזה אבא?
כל הפסוק, ה-כל כך עמוס הזה – וכל הפסוקים שאחריו, אני תוהה, מה שפת האהבה של משה שמתבקשת מפה? איך משה רוצה שיפגינו כלפיו חמלה? איך הוא חושב שזה יקרה?
זוגתי שתחייה, היה לנו פעם שיח טוב על הבדלי סוגי תקשורת תרבותיים. נו מה לעשות, צד אחד הוא צד קשוח וישיר עד כדי גועל לפעמים – אנחנו; והצד השני הוא צד שנורא מנסה לשים דגש על ההתנחמדות כדי שלכולם יהיה נחמד. לפעמים זה מאזן. לפעמים זה יוצא מאיזון. העניין כאן זה כמובן תקשורת וחיוך (כפרה עלייך יקרה אהובה!). אבל העניין העיקרי הוא כאן לאיך לתקשר את מה שרוצים.
מה אנחנו למדים מהתקשורת של משה?
עד שמגיעים לפסוק הזה, שתמיד מעורר בי נעימות, אולי כי אני זוכר את הקהל בבית הכנסת שר אותו כל שבת:
וְאַתֶּם֙ הַדְּבֵקִ֔ים בַּיהֹוָ֖ה אֱלֹהֵיכֶ֑ם חַיִּ֥ים כֻּלְּכֶ֖ם הַיּֽוֹם׃ (דברים ד' ד')
ואז אדרת אליהו מרמז לי:
ואתם הדבקים בה' אלהיכם חיים וגו'. רמז כאן חמשה חלקי הנפש וב' צלמין. א' צלם האברים ב' צלם הזמן. כמ״ש כצל ימינו. וז״ש רז״ל (מכות כ״ג ב') רמ״ח מצות עשה כנגד רמ״ח אברים. ושס״ה מל״ת נגד שס״ה ימים. והם ב' צלמין האלו. ורמוזין בפסוק הזה. כלכם. הוא צלם האברים של כל האדם. היום. הוא צלם הזמן. ואתם. הוא הנפש:
לקח לי זמן להבין.
חמש חלקי הנפש – נפש רוח נשמה חיה יחידה.
ב' צלמין – צלם האברים (כולכם) צלם הזמן (היום), שס"ה גידים מול הימים בשנה היינו הזמן, רמ"ח איברים ואם נחבר – תרי"ג – היינו המצוות מול כל הגוף ומול כל הימים בשנה.
אתם – חלקי הנפש.
אדרת אליהו אומר לי שנייה, עזוב את האהבה. יש כאן משהו אחר שמתקשר לאהבה הזו שאתה מנסה לחפש ולהבין מול משה.
משה התחנן כי הדרך שהוא בחר כרגע היא דרך שאנחנו רואים יותר אצל הודים. ביטול אגו.
ההתחננות וההתמזגות לתוך הא-ל מתבצעת בסוף דרך האמירה הסופית הזו.
האמירה הסופית הזו מסתירה את סוד ההעלמות או ההתמזגות.
ה-בהקתי היהודי עוד לא הגיע והוא יגיע בהמשך – שמע ישראל וגו'.
אבל הפסוק הזה אני חושש, לפי האדרת, לא פחות גדול.
היה צריך ללכת למדרש המפורסם המוזר שאני אוהב לצטט אחרי שדוד בני ציטט אותו באחד היארצייטים לסבא ז"ל – כאחד הפסוקים החשובים בתורה.
***
הדף היומי (חולין פ') מתחיל בהרבה הנדסה גנטית מעניינת בעידן הפרה-CRISPR ומעלה שאלה. האם היבריד של צבי ועיזה, עז וצביה יכולים להתרחש?
ובכן, מדעית, לא. אנחנו מדברים על שני זנים עם מספרי כרומוזומים כמעט כפולים בשוני אחד מהשני. אז לא.
ומכאן עדיין שיש לנו את הכוי – וזה היופי בדיון הזה שמרמז לנו על האבסורדיות שלו.
אָמַר רַב יְהוּדָה כּוֹי בְּרִיָּה בִּפְנֵי עַצְמָהּ הִיא וְלֹא הִכְרִיעוּ בָּהּ חֲכָמִים אִם מִין בְּהֵמָה הִיא אִם מִין חַיָּה הִיא רַב נַחְמָן אָמַר כּוֹי זֶה אֵיל הַבָּר
כְּתַנָּאֵי כּוֹי זֶה אַיִל הַבָּר וְיֵשׁ אוֹמְרִים זֶה הַבָּא מִן הַתַּיִישׁ וּמִן הַצְּבִיָּיה רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר כּוֹי בְּרִיָּה בִּפְנֵי עַצְמָהּ הִיא וְלֹא הִכְרִיעוּ בָּהּ חֲכָמִים אִם מִין חַיָּה אִם מִין בְּהֵמָה רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר מִין בְּהֵמָה הִיא וְשֶׁל בֵּית דּוּשַׁאי הָיוּ מְגַדְּלִין מֵהֶן עֲדָרִים עֲדָרִים
אז, לא הכריעו?
איל הבר? ההיבריד הבלתי אפשרי שרק נראה כאילו זה אפשרי מרחוק? ושמעון בן גמליאל שפשוט אומר – מין בהמה והיה מקום שמגדלים בו אותה עדרים עדרים.
הנחמד הוא שכמו הרבה דברים, אין פתרון לעניין הכוי והאם הכוי הוא פשוט שם לחיה ידועה; שם להיבריד בלתי אפשרי; או לא ברור אבל משפחה ידועה (?) הייתה מגדלת אותו.
ומה אתםן למדיםות מזה?
***
בתניא אנחנו לפי הלו"ז מסיימים את פרק א' באגרות הקודש:
והוא יאסוף אליו בסביב לו כל הסמוכים על שולחן אביהם או מלמדים שיוכלו להאריך כמוהו בבל ישונה נא ונא:
אני מחבב את השורה הזו שלקוחה מכל העסק של "מי מתפלל וכמה עדיף". כל מי שאו סמוך על שולחן אבא (מקבל קצבה ולא מתפרנס מי יודע מה) או מלמדים (שתפילה חלק מהעבודה במובן מסויים או שפשוט הלו"ז כולל תפילה בתוך העבודה) – במילים אחרות, כל מי שיש לו מלא פנאי שיתפלל יותר, בלי בלבול-ושינוי (בבל ישונה נא ונא).
בקיצור.
התאמה כלשהי בעיקר סביב התפילות.
מי שיש לו פרנסה לא.
מי שיש לו זמן כן.
כל אחד והתפקיד שלו.
כל אחד והתפקיד שלו.
***
וכרגיל, המי שילוח עוזר לי לתפור את כל זה קוהרנטי, כאילו שהוא שמע את האילתור שלי וסגר לי את ההרמוניה פה טוב יותר מכל AI:
וָאֶתְחַנַּן אֶל ה' בָּעֵת הַהִוא. הָעִנְיָן שֶׁסִּפֵּר לָהֶם מֹשֶׁה רַבֵּינוּ עָלָיו הַשָּׁלוֹם לְיִשְׂרָאֵל אֵלּוּ הַדְּבָרִים, כִּי אַף לְפִי רְאוּת הָעַיִן נִרְאֶה שֶׁתְּפִלָּתוֹ לֹא הוֹעִילָה כְּלוּם, אַף עַל פִּי כֵן הֵבִין לָהֶם שֶׁלֹּא יַחְשְׁבוּ שֶׁתְּפִלָּתוֹ הָיְתָה לְמַגָּן. כִּי בֶּאֱמֶת אַף בְּהִתְנַהֲגוּת אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל גַּם שָׁם אֲנִי הָרַב שֶׁלָּכֶם, וְכֵן בְּכָל הַדּוֹרוֹת, וְהֶרְאָה לָהֶם כִּי פָּעַל בִּתְפִלָּתוֹ. וְכֵן מַשְׁמַע מִלְּשׁוֹן "וָאֶתְחַנַּן" שֶׁהוּא מִלְּשׁוֹן הִתְפַּעֵל, הַיְינוּ שֶׁנַּעֲשָׂה מָלֵא תַּחֲנוּנִים וְהָיְתָה תְּפִלָּתוֹ שְׁגוּרָה בְּפִיו וְזֶה רְאָיָה כִּי הַש"י שָׁלַח לוֹ אִתְעֲרוּתָא לְהִתְפַּלֵּל, וְאִם כֵּן בֶּטַח לֹא חָזְרָה רֵיקָם, וְזֶה רוֹמֵז "בָּעֵת הַהִוא", הַיְינוּ אַף אַחַר שֶׁנִּשְׁבַּע הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁלֹּא יַכְנִיס אוֹתִי לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, אַף עַל פִּי כֵן לֹא מָנַעְתִּי אֶת עַצְמִי מִתְּפִלָּה כְּמוֹ דְּאִיתָא (ברכות י'.) בְּחִזְקִיָּה מֶלֶךְ יְהוּדָה שֶׁאָמַר לִישַׁעְיָה בֶּן אָמוֹץ כַּלֵּה נְבוּאָתְךָ וָצֵא כָּךְ מְקֻבְּלַנִי מִבֵּית אֲבִי אַבָּא וכו', שֶׁאֵין לְךָ דָּבָר שֶׁעוֹמֵד בִּפְנֵי הָרַחֲמִים וְלָמְדוּ שָׁם הַגְּמָרָא שֶׁלֹּא יִהְיֶה דָּבָר חוֹצֵץ בֵּינוֹ לְבֵין הַקִּיר, הַיְינוּ שֶׁלֹּא יִהְיֶה לְאָדָם שׁוּם מְנִיעָה מִלְּהִתְפַּלֵּל, וְלֹא יִתְרַשֵּׁל אַף שֶׁנִּרְאֶה לוֹ כִּי יָצָא הַגְּזֵרָה מֵה'. כִּי קִיר הוּא מְקוֹר הַחַיִּים וְאַף עַל פִּי שֶׁיִּדְמֶה לְאָדָם שֶׁאֵין לוֹ יְשׁוּעָה מִמָּקוֹר אַף עַל פִּי כֵן לֹא יִמְנַע אֶת עַצְמוֹ מִן הָרַחֲמִים.
ונסביר.
***
משמעות הפועל ואתחנן – ועוד ספציפית בבניין של הפועל, התפעל – הוא שמשה כבר היה רגיל בזה. ותפילות, על פניו, לפעמים, נראה שלא נענות מיד או בכלל. גם אצלי בחיים אני יכול לחשוב על מקרים שבהם ממש רציתי משהו, וביני לבין עצמי ובורא עולם התפללתי עליו אבל מה לעשות, הוא הגיע בשעה אחרת. כי זה דברים שגדולים ממני.
כמו שגדול ממני להבין למה משה רוצה רחמים או חמלה ככה. אבל הוא רוצה – עד שהוא מגיע לבהקתי הזה, להעלם לתוך. הרי אין דבר שעומד בפני רחמים, כמו שהאיזביצ'ער ואמר. התפילה עוזרת לא רק לבקש אלא להתקרב. עד כדי כמו שמפרש הגר"א – שכל ההתקיימות הפיזית, האיברים, המכלול התודעתי של הנפש, תפיסת הזמן כולה – מתייחדת.
וכל תפילה ותפילה, כמו שהאדמו"ר הזקן בעל התניא מלמד אותנו – נעשית בהתאמה. כל אחד לפי מה שהוא צריך. בהמשך למה שלמדנו בפרשות האחרונות – משה בתור איש רוח, יהושע בתור איש מעשה. כל אחד והתפקיד שלו. כך גם הדיון המשעשע משהו האם צביה ועז יכולים להיות יחד. אולי תאורטית כן בשביל להבין מה מזרע אבא מה (לא הזכרתי אבל זה הדף בע"א). אבל בסוף זה מותיר אותנו עם הפרשנות של הכוי – האם הוא חיה מוכרת, האם הוא היבריד לא מוכר או שמא הוא פשוט בהמה כלשהי שמגדלים ממנה עדרים עדרים. כלומר – הדיון בא להשלים את משמעות התפילה בכך שיש תפילות כאלה ויש תפילות כאלה ויש תפילות כאלה.
עדרים עדרים של תפילות.
ובכלל באותו דף, לא הזכרתי, אבל ע"א מסתיים באמירה חמודה או לא כל כך חמודה:
מִכְּדֵי שָׁמְעִינַן לֵיהּ לְרַבִּי שִׁמְעוֹן דְּאָמַר שְׁחִיטָה שֶׁאֵינָהּ רְאוּיָה לֹא שְׁמָהּ שְׁחִיטָה
אלא הריגה.
מה שאינו ראוי לשמו מאבד מהזהות שלו.
כל אחד שיתפלל, שיתחבר, שיעלם לתוך, או לא יעלם לתוך איך שהוא רואה לנכון. אבל שיהיה ראוי לשמו. שיהיה אמיתי איתו.
שיהיה ראוי.
בתקווה שהשבוע נהיה יותר ראויים לשמנו, שנתחנן איך שנכון לנו, שלא נמנע עצמנו לא מחמלה ולא מרחמים.
שבוע טוב
צרי
