י"ד תמוז 29.6.26
ואוו, ממה להתחיל היום בתלמוד! כמה אגדות מגניבות יש!
זה מתחיל באגדות על קיסר ורומאים ורומאיות אחרות שמנסות להקניט סביב האלוקות עצמה.
זה ממשיך באגדות על הבריאה – שמסתבר שהכל נברא קומפלט, משל לבית שאתה נכנס אליו והוא לא רק כבר מרוהט אלא כבר יש כביסה שצריך לעשות: שור שיוצא מהאדמה קודם על קרניים ואז עם הפרסות, ממשיך באילנות גמורים ו… דשאים שעושים את רצונו, אבל ללא ספק אחד החמודים – הדיאלוג שבו אלוקים מבאס ויוצא אמפתי עם… הירח.
לתוך זה, אי אפשר בלי הציטוט הבא על תימנים:
וְאֶת חֲמֵשֶׁת סַרְנֵי פְלִשְׁתִּים הָעַזָּתִי וְהָאַשְׁדּוֹדִי הָאֶשְׁקְלוֹנִי הַגִּתִּי וְהָעֶקְרוֹנִי וְהָעַוִּים אָמַר חַמְשָׁה וְחָשֵׁיב שִׁיתָּא אָמַר רַבִּי יוֹנָתָן אֲרוּנְקֵי שֶׁלָּהֶן חֲמִשָּׁה אֲמַר לֵיהּ רַב חִסְדָּא לְרַב תַּחְלִיפָא בַּר אֲבִינָא כְּתוֹב אֲרוּנְקֵי בְּאַגָּדְתָּ(י)ךְ וּפָרְשַׁהּ וּפְלִיגָא דְּרַב דְּאָמַר רַב עַוִּים מִתֵּימָן בָּאוּ
תַּנְיָא נָמֵי הָכִי עַוִּים מִתֵּימָן בָּאוּ וְלָמָּה נִקְרָא שְׁמָן עַוִּים שֶׁעִיוְּתוּ אֶת מְקוֹמָן דָּבָר אַחֵר עַוִּים שֶׁאִיוּוּ לֶאֱלֹהוֹת הַרְבֵּה דָּבָר אַחֵר עַוִּים שֶׁכׇּל הָרוֹאֶה אוֹתָם אוֹחַזְתּוֹ עֲוִית אָמַר רַב יוֹסֵף וְאִית לְהוּ שִׁיתַּסְרֵי דָּרֵי שִׁינֵּי לְכׇל חַד וְחַד
תרגום מכונה לא בטעות מדי:
"וְאֶת חֲמֵשֶׁת סַרְנֵי פְלִשְׁתִּים הָעַזָּתִי וְהָאַשְׁדּוֹדִי הָאֶשְׁקְלוֹנִי הַגִּתִּי וְהָעֶקְרוֹנִי וְהָעַוִּים" (יהושע יג, ג) – אמר [הכתוב] חמישה, ומונה שישה! אמר רבי יונתן: הארנוקי – החשובים בינהם – חמישה. אמר לו רב חסדא לרב תחליפא בר אבינא: כתוב "ארונקי" (החשובים בינהם) בספר האגדה שלך ופרש אותה. וחלוקה [שמועה זו] על רב, שאמר רב: העווים מתימן באו.
תניא נמי הכי [שנויה ברייתא גם כן כך]: עווים מתימן באו. ולמה נקרא שמם עווים? שעיוותו את מקומם. דבר אחר: עווים – שאיווו לאלוהות הרבה. דבר אחר: עווים – שכל הרואה אותם אוחזתו עווית. אמר רב יוסף: ויש להם שישה עשר טורי שיניים לכל אחד ואחד.
***
החלק של הפרשה להיום מלמד אותנו לא מעט על פסוק שלכאורה נראה תמים.
במדבר כ"ו ה':
רְאוּבֵ֖ן בְּכ֣וֹר יִשְׂרָאֵ֑ל בְּנֵ֣י רְאוּבֵ֗ן חֲנוֹךְ֙ מִשְׁפַּ֣חַת הַחֲנֹכִ֔י לְפַלּ֕וּא מִשְׁפַּ֖חַת הַפַּלֻּאִֽי׃
האדרת אליהו החליט לספור את היו"דים. רש"י / אור החיים למול ילקוט שמעוני בעיקר תהו על מעשה ההוספה (שאלוקים איתם? שהברית נשמרת? שהחשיבות של ראובן למול שמעון ולוי? וכן הלאה):
הרי לך נ"ב יוד"ין כמספר ב"ן הוסיף הפסוק במשפחות שבטי ישראל לא חסר ולא יתר והוא לרמוז שישראל יש להם דין בן להקב"ה וכמ"ש בנים אתם לה' אלהיכם. גם לרמוז עוד על בחי' שם ב"ן שהיא המלכות שתתמלא בעשר ספירות קדושה בשלימות כראוי:
ועל זה מוסיף הגור אריה:
ה"א מצד זה וכו'. והא דלא הספיק באות אחד מן השם בלבד, משום דשם י"ה נתן הקדוש ברוך הוא באיש ואשה, היו"ד באיש וה"א באשה. ולפיכך זה השם י"ה מעיד עליהם שהם בני אבותיהם, כלומר אותו השם – שהוא בזיווג איש ואשה – מעיד על הבנים שהם בני אבותיהם, שמי שהוא אצל הענין הוא יכול להעיד, וזה השם הוא אצל הזיווג מעיד עליהם. ויש להקשות, דלמה צריך לעדות, והרי בפירוש נכתב שהם בני אבותם בתורה, ולמה צריך עוד לראיה. ואין זה קשיא, דאין זה ראיה מה שהכתוב קראם בני אבותם, שהכתוב מדבר כפי החזקה, שכך היו מוחזקים אצל העולם, אבל אפשר שאינו כן, לכך הקדוש ברוך הוא מעיד עליהם שהם בני אבותם:
העניין המשונה זה שבינתיים לא מצאתי פרשנות שמתייחסת לכך אז אולי זה מקורי שלי ואולי אני עצלן או קצר בזמן.
אותי לא רק מעניין עניין יו"ד וה"א והכפלת השמות.
מה זה חנוך? מה זה פלוא והפלאי? האין זה לא רמז לחנוך בן ירד האניגמטי שייתכן והפך למטטרון? האין זה לא רמז לאותו מלאך שפוגש את "אשת מנוח" חסרת השם, אמו של שמשון הגיבור, שפוגשת מלאך שמצליח להגיד לה בשופטים י"ג י"ח שם מאד דומה פה (רק עם סגול בניקוד): "לָמָּה זֶּה תִּשְׁאַל לִשְׁמִי וְהוּא פֶלִאי"?
מה זה חנוך? מה זה פלוא? האם זה לא שתי משפחות חשיבה שאמורות להיות לנו: חינוך ופלא? שני דברים שאם אתם שואלים אותי – נכנסים אחד בשני?
המורה שלי לכימיה בתיכון השפיעה עליי בחיים הרבה יותר ממה שהיא הייתה רוצה לדעת – לא רק בגלל היכולת שלי לזכור עד היום את כלל לה-שטלייה (לא נתעלל כאן) אלא בגלל אותה פעם שהיא ישבה ואמרה לנו למה היא מעדיפה ללמד נערים ונערות בתיכון מאשר ללמד חברייא באוניברסיטה. "במכללה ואוניברסיטה לומדים בשביל הציון, באים כדי לעבור וזהו, אבל בתיכון – אתה יכול להעביר את האש שלך הלאה. אתה יכול ללמד עם אש בעיניים ולראות עיניים נדלקות". היא צדקה במליון אחוז ואם יש סיבה אחת טובה להכנס למערכת החינוך זה כדי לנסות להשריא (אני פחות אופטימי ממנה נכון ל-20 שנה אחר כך) (יצרתי איתה קשר לפני כמה שנים במייל, היה מרגש את האמת). עכשיו למה אני מספר את כל זה? כי זה הרעיון מאחורי חינוך ופלא. זה בא ביחד.
והרי זה בדיוק מה שאנחנו רואים במדרשים שלנו בדף היומי. קודם המקור בארמית, ואז, תרגומים:
אֲמַר לֵהּ קֵיסָר לְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן חֲנַנְיָה אֱלֹהֵיכֶם כְּאַרְיָה מְתִיל דִּכְתִיב אַרְיֵה שָׁאָג מִי לֹא יִירָא מַאי רְבוּתֵהּ פָּרָשָׁא קָטֵל אַרְיָא אֲמַר לֵהּ לָאו כְּהַאי אַרְיָא מְתִיל כְּאַרְיָא דְּבֵי עִלַּאי מְתִיל אֲמַר לֵהּ בָּעֵינָא דְּמַחֲזֵת לֵהּ נִיהֲלִי אֲמַר לֵהּ לָא מָצֵית חָזֵית לֵהּ אֲמַר לֵהּ אִבְרָא חָזֵינָא לֵהּ בְּעָא רַחֲמֵי אִתְעֲקַר מִדֻּכְתֵּהּ
כִּי הֲוָה מְרַחַק אַרְבַּע מְאָה פַּרְסֵי נַהֵם חַד קָלָא אַפִּילוּ כֹּל מְעַבְּרָתָא וְשׁוּרָא דְּרוֹמִי נְפַל אַדִּמְרַחַק תְּלָת מְאָה פַּרְסֵי נַהֵם קָלָא אַחֲרִינָא נְתוּר כַּכֵּי וְשִׁנֵּי דְּגַבְרֵי וְאַף הוּא נְפַל מִכֻּרְסְיָא לְאַרְעָא אֲמַר לֵהּ בְּמָטוּתָא מִנָּךְ בְּעֵי רַחֲמֵי עֲלֵהּ דְּלֶהְדַּר לְדֻכְתֵּהּ בְּעָא רַחֲמֵי עֲלֵהּ וְאַהְדַּר לֵהּ לְאַתְרֵהּ
אֲמַר לֵהּ קֵיסָר לְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן חֲנַנְיָה בָּעֵינָא דְּאִחְזֵי לֵאלָהַיְכוּ אֲמַר לֵהּ לָא מָצֵית חָזֵית לֵהּ אֲמַר לֵהּ אִבְרָא חָזֵינָא לֵהּ אֲזַל אוֹקְמֵהּ לַהֲדֵי יוֹמָא בִּתְקוּפַת תַּמּוּז אֲמַר לֵהּ אִסְתַּכַּל בֵּהּ אֲמַר לֵהּ לָא מָצֵינָא אֲמַר לֵהּ יוֹמָא דְּחַד מִשַּׁמָּשֵׁי דְּקָיְמִי קַמֵּי דְּקֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אָמְרַתְּ לָא מָצֵינָא לְאִסְתַּכָּלָא בֵּהּ שְׁכִינָה לֹא כׇּל שֶׁכֵּן
אֲמַר לֵהּ קֵיסָר לְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן חֲנַנְיָה בָּעֵינָא דְּאִצְבֵּת לֵהּ נַהֲמָא לֵאלָהַיְכוּ אֲמַר לֵהּ לָא מָצֵית אַמַּאי נְפִישִׁי חֵלְוָתֵהּ אֲמַר לֵהּ אִבְרָא אֲמַר לֵהּ פּוֹק צְבֵת לְגֻדָּא דִּרְבִיתָא דִּרְוִיחַ עָלְמָא טְרַח שִׁתָּא יַרְחֵי קַיְטָא אֲתָא זִיקָא כַּנְשֵׁהּ לְיַמָּא
טְרַח שִׁתָּא יַרְחֵי דְּסִתְוָא אֲתָא מִטְרָא טַבְּעֵהּ בְּיַמָּא אֲמַר לֵהּ מַאי הַאי אֲמַר לֵהּ הָנֵי כָּנוֹשָׁאֵי זָלוֹחָאֵי דְּאָתוּ קַמֵּהּ אֲמַר לֵהּ אִי הָכִי לָא מָצֵינָא
אֲמַרָה לֵהּ בַּת קֵיסָר לְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן חֲנַנְיָה אֱלָהֵיכוֹן נַגָּרָא הוּא דִּכְתִיב הַמְקָרֶה בַמַּיִם עֲלִיּוֹתָיו אֵימָא לֵהּ דְּנֶעְבֵּד לִי חֲדָא מַסְתּוּרִיתָא אֲמַר לְחַיֵּי בְּעָא רַחֲמֵי עֲלַהּ וְאִנַּגְעָה אוֹתְבַהּ בְּשׁוּקָא דְּרוֹמִי וְיָהֲבִי לַהּ מַסְתּוּרִיתָא דַּהֲווֹ נְהִיגִי דְּכֹל דִּמְנַגַּע בְּרוֹמִי יָהֲבוּ לֵהּ מַסְתּוּרִיתָא וְיָתֵיב בְּשׁוּקָא וְסָתַר דּוּלְלֵי כִּי הֵיכִי דְּלִחְזוֹ אִינָשֵׁי וְלִבְעֵי רַחֲמֵי עֲלֵהּ
יוֹמָא חַד הֲוָה קָא חָלֵף הָתָם הֲוָת יָתְבָא וְסָתְרָה דּוּלְלֵי בְּשׁוּקָא דְּרוֹמָאֵי אֲמַר לַהּ שַׁפִּירְתָּא מַסְתּוּרִיתָא דִּיהַב לִיךְ אֱלָהַי אֲמַרָה לֵהּ אֵימָא לֵהּ לֵאלָהָךְ לִשְׁקֹל מַאי דִּיהַב לִי אָמַר לָהּ אֱלָהָא דִּידַן מֵיהָב יָהֵב מִשְׁקָל לָא שָׁקֵל
חלק א: האריה של דבי עילאי
אָמַר לוֹ קֵיסָר לְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן חֲנַנְיָה: אֱלֹהֵיכֶם לְאַרְיֵה נִמְשָׁל, שֶׁכָּתוּב "אַרְיֵה שָׁאָג מִי לֹא יִירָא" – מָה גְּדֻלָּתוֹ? הֲרֵי פָּרָשׁ (לוֹחֵם) הוֹרֵג אֲרִי! אָמַר לוֹ: לֹא כְּאַרְיֵה זֶה נִמְשָׁל, אֶלָּא כְּאַרְיֵה שֶׁל "בֵּי עִלַּאי" (יַעַר עֶלְיוֹן) נִמְשָׁל. אָמַר לוֹ: אֲנִי רוֹצֶה שֶׁתַּרְאֶה אוֹתוֹ לִי. אָמַר לוֹ: אֵינְךָ יָכוֹל לִרְאוֹת אוֹתוֹ. אָמַר לוֹ: בְּאֱמֶת (בְּכָל זֹאת) אֶרְאֶה אוֹתוֹ! בִּקֵּשׁ רַחֲמִים (הִתְפַּלֵּל), וְנֶעֱקַר [הָאֲרִי] מִמְּקוֹמוֹ.
כְּשֶׁהָיָה מְרֻחָק אַרְבַּע מֵאוֹת פַּרְסָה, נָהַם קוֹל אֶחָד – הִפִּיל [מִפַּחַד] אֶת כָּל הַמְּעֻבָּרוֹת, וְחוֹמַת רוֹמִי נָפְלָה. כְּשֶׁנִּשְׁאַר מְרֻחָק שְׁלוֹשׁ מֵאוֹת פַּרְסָה, נָהַם קוֹל אַחֵר – נָשְׁרוּ הַטּוֹחֲנוֹת וְהַשִּׁנַּיִם של הָאֲנָשִׁים, וְאַף הוּא [הַקֵּיסָר] נָפַל מִכִּסְאוֹ לָאָרֶץ. אָמַר לוֹ: בְּבַקָּשָׁה מִמְּךָ, בַּקֵּשׁ רַחֲמִים עָלָיו שֶׁיַּחֲזֹר לִמְקוֹמוֹ. בִּקֵּשׁ רַחֲמִים עָלָיו וְהֶחֱזִירוֹ לִמְקוֹמוֹ.
חלק ב: הַשֶּׁמֶשׁ וְהַשְּׁכִינָה
אָמַר לוֹ קֵיסָר לְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן חֲנַנְיָה: אֲנִי רוֹצֶה לִרְאוֹת אֶת אֱלֹהֵיכֶם. אָמַר לוֹ: אֵינְךָ יָכוֹל לִרְאוֹת אוֹתוֹ. אָמַר לוֹ: בְּאֱמֶת אֶרְאֶה אוֹתוֹ! הָלַךְ וְהֶעֱמִידוֹ מוּל הַשֶּׁמֶשׁ בִּתְקוּפַת תַּמּוּז (שִּׂיא הַקַּיִץ), אָמַר לוֹ: הִסְתַּכֵּל בּוֹ. אָמַר לוֹ: אֵינִי יָכוֹל. אָמַר לוֹ: הַשֶּׁמֶשׁ, שֶׁהוּא רַק אֶחָד מֵהַמְּשָׁרְתִים שֶׁעוֹמְדִים לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא – אָמַרְתָּ שֶׁאֵינְךָ יָכוֹל לְהִסְתַּכֵּל בּוֹ; שְׁכִינָה – לֹא כָּל שֶׁכֵּן?!
חלק ג: הַסְּעוּדָה לֵאלֹהִים
אָמַר לוֹ קֵיסָר לְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן חֲנַנְיָה: אֲנִי רוֹצֶה לַעֲשֹוֹת (לַעֲרֹךְ) סְעוּדָה לֵאלֹהֵיכֶם. אָמַר לוֹ: אֵינְךָ יָכוֹל. [שָׁאַל:] מַדּוּעַ? [עָנָה:] מְרֻבִּים צְבָאָיו (חֲיָלָיו). אָמַר לוֹ: בְּאֱמֶת [אֶעֱשֶה]! אָמַר לוֹ: צֵא וַעֲרֹךְ [אֶת הַסְּעוּדָה] עַל שְׂפַת הַנָּהָר הָרָחָב שֶׁבָּעוֹלָם. טָרַח שִׁשָּׁה חֳדָשִׁים שֶׁל קַיִץ – בָּאָה רוּחַ וְכִבְּסָה (סָחֲפָה) הַכֹּל לַיָּם. טָרַח שִׁשָּׁה חֳדָשִׁים שֶׁל חֹרֶף – בָּא גֶּשֶׁם וְהִטְבִּיעַ הַכֹּל בַּיָּם. אָמַר לוֹ [הַקֵּיסָר]: מָה זֶה? אָמַר לוֹ: אֵלּוּ הַמְּטַאטְאִים וְהַמְנַקִּים (הַמְּרַסְּסִים) שֶׁבָּאִים לְפָנָיו [לְהָכִין אֶת הַשֶּׁטַח]. אָמַר לוֹ: אִם כָּךְ, אֵינִי יָכוֹל.
חלק ד: בַּת הַקֵּיסָר וְהַנַּגָּר
אָמְרָה לוֹ בַּת הַקֵּיסָר לְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן חֲנַנְיָה: אֱלֹהֵיכֶם נַגָּר הוּא, שֶׁכָּתוּב "הַמְקָרֶה בַמַּיִם עֲלִיּוֹתָיו". אֱמֹר לוֹ שֶׁיַּעֲשֶׂה לִי פֶּלֶךְ אֶחָד (כְּלִי לִטְוִיָּה, מסתוריתא! לשון מעניינת). אָמַר לָהּ: לְחַיִּים (טוֹב). בִּקֵּשׁ רַחֲמִים עָלֶיהָ וְהִצְטָרְעָה (בצרעת). הוֹשִׁיבוּ אוֹתָהּ בְּשׁוּקָהּ שֶׁל רוֹמִי וְנָתְנוּ לָהּ פֶּלֶךְ – שֶׁהָיוּ נְהוּגִים שֶׁכָּל מִי שֶׁמְּנֻגָּע (מְצֹרָע) בְּרוֹמִי, נוֹתְנִים לוֹ פֶּלֶךְ וְיוֹשֵׁב בַּשּׁוּק וְסוֹתֵר (מְפָרֵק) פְּקָעוֹת חוּטִים, כְּדֵי שֶׁיִּרְאוּהוּ אֲנָשִׁים וִיבַקְשׁוּ עָלָיו רַחֲמִים.
יוֹם אֶחָד הָיָה [רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ] עוֹבֵר שָׁם. הָיְתָה יוֹשֶׁבֶת וּמְפָרֶקֶת פְּקָעוֹת בְּשׁוּקָהּ של רוֹמִי. אָמַר לָהּ: יָפֶה הַפֶּלֶךְ שֶׁנָּתַן לָךְ אֱלֹהַי? אָמְרָה לוֹ: אֱמֹר לֵאלֹהֶיךָ שֶׁיִּקַּח מָה שֶׁנָּתַן לִי. אָמַר לָהּ: אֱלֹהֵינוּ – לָתֵת הוּא נוֹתֵן, לָקַחַת (חֲזָרָה) אֵינוֹ לוֹקֵחַ.
כמה לקחים אנחנו לומדים כאן מהפלאים!
- אל תתלהב ואל תנסה להסתבך עם הנצח
- אל תבקש דברים בקטע מתריס – "אה יש לכם אלוקים נגר! נו שיכין לי משהו חחח". כן, חחח.
- אל תבקש דברים שגדולים עליך רק כדי לנסות להטריל
- טרולים חוטפים על זה בתלמוד
והפלא והחינוך לא נגמרים, כאמור. אבל מילא רומאים שחוטפים על זה, מה קורה כשהלבנה בעצמה מנסה להסתבך?
רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן פַּזִּי הִצִּיג סְתִירָה [בַּפְּסוּקִים]: כָּתוּב "וַיַּעַשׂ אֱלֹהִים אֶת שְׁנֵי הַמְּאֹרֹת הַגְּדֹלִים", וּמִיָּד בְּהֶמְשֵׁךְ הַפָּסוּק כָּתוּב "אֶת הַמאוֹר הַגָּדוֹל וְאֶת הַמָּאוֹר הַקָּטֹן"! [כֵּיצַד הֵם גְּדוֹלִים וְגַם גָּדוֹל וְקָטָן?]
אָמְרָה יָרֵחַ לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, אֶפְשָׁר לִשְׁנֵי מְלָכִים שֶׁיִּשְׁתַּמְּשׁוּ בְּכֶתֶר אֶחָד? אָמר לוֹ: לְכִי וּמַעֲטִי אֶת עַצְמֵךְ. (או במילים אחרות: "אה, סליחה, איך זה ששניים על כתר אחד?" "אה ככה? ככה? יאללה, שונמכת. שלום יום טוב")
אָמְרָה לְפָנָיו: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, הוֹאִיל וְאָמַרְתִּי לְפָנֶיךָ דָּבָר הָגוּן (הֶגְיוֹנִי), [בִּגְלָל זֶה] אֲמַעֵט אֶת עַצְמִי?! אָמַר לָהּ: לְכִי וּמְשֹׁל [גַּם] בַּיּוֹם וּבַלַּיְלָה ("טוב בסדר יש לך גם ביום גם בלילה"). אָמְרָה לוֹ: מָה הַגְּדֻלָּה בְּכָךְ? מָה מוֹעִיל נֵר בַּצָּהֳרַיִם? (אוֹר הַלְּבָנָה בַּיּוֹם אֵינוֹ נִרְאֶה). אָמַר לָהּ: לְכִי, וְיִמְנוּ בָּךְ יִשְׂרָאֵל יָמִים וְשָׁנִים (לוּחַ הַשָּׁנָה הַיְּהוּדִי). אָמְרָה לוֹ: גַּם בַּשֶּׁמֶשׁ אִי אֶפְשָׁר שֶׁלֹא יִמְנוּ בָּהּ אֶת עֲוֹנוֹת הַתְּקוּפוֹת (עוֹנוֹת הַשָּׁנָה), שֶׁכָּתוּב "וְהָיוּ לְאֹתֹת וּלְמוֹעֲדִים וּלְיָמִים וְשָׁנִים"! אָמַר לָהּ: לְכִי, וְיִקְרְאוּ לַצַּדִּיקִים עַל שְׁמֵךְ [בְּתֹאַר קֹטֶן כְּמוֹתֵךְ]: "יַעֲקֹב הַקָּטָן", "שְׁמוּאֵל הַקָּטָן", "דָּוִד הַקָּטָן".
רָאָה [הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא] שֶׁלֹא הִתְיַשְּׁבָה דַּעְתָּהּ (לֹא נִרְגְּעָה). אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: הָבִיאוּ כַּפָּרָה עָלַי שֶׁמִּעַטְתִּי אֶת הַיָּרֵחַ! (אלוקים מבקש כפרה עליו! אני יכול לשמוע את זה עד פה כשהוא אומר "ואי אכלה לי את הראש די כבר פעם אחרונה שאני בורא ירח")
וְזֶהוּ שֶׁאָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ: מָה נִשְׁתַּנָּה שָׂעִיר (קָרְבַּן הָעֵז) שֶׁל רֹאשׁ חֹדֶשׁ שֶׁנֶּאֱמַר בּוֹ "לַה'"? [בְּנִגּוּד לִשְׁאָר הַחַגִּים שֶׁכָּתוּב בָּהֶם "חַטָּאת לַה'"]. אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: שָׂעִיר זֶה יְהֵא כַּפָּרָה עַל שֶׁמִּעַטְתִּי אֶת הַיָּרֵחַ.
כלומר, אנחנו מכפרים גם בשבילו.
הא.
ואיך זה קשור לתניא של היום?
אך העניין יובן על פי מה שכתוב "כי חלק ה' עמו" וכו', חלק משם הוי"ה ברוך הוא, כדכתיב: "ויפח באפיו נשמת חיים", ומאן דנפח – מתוכו נפח וכו'. ואף שאין לו דמות הגוף וכו' חס ושלום, אך דיברה תורה כלשון בני אדם. כי כמו שיש הפרש והבדל גדול באדם התחתון על דרך משל בין ההבל שיוצא מפיו בדיבורו להבל היוצא על ידי נפיחה, שביוצא בדיבורו – מלובש בו כוח וחיות מעט מזעיר, והוא בחינת חיצוניות מנפש החיה שבקרבו; אבל ביוצא בכוח הנופח, דמתוכו נפח, מלובש בו כוח וחיות פנימית מבחינת הנפש החיה וכו'. ככה ממש על דרך משל המבדיל הבדלות לאין קץ, יש הפרש עצום מאד למעלה בין כל צבא השמים, ואפילו המלאכים, שנבראו מאין ליש וחיים וקיימים מבחינת חיצוניות החיות והשפע שמשפיע אין סוף ברוך הוא להחיות העולמות. ובחינה זו נקראת בשם "רוח פיו" על דרך משל, כמו שכתוב: "וברוח פיו כל צבאם". והיא בחינת חיוּת המלובשת באותיות שבעשרה מאמרות (שהן בחינת כלים והמשכות וכו', כמו שנתבאר בלקוטי אמרים חלק ב' פרק י"א). ובין נשמת האדם, שנמשכה תחלה מבחינת פנימיות החיוּת והשפע שמשפיע אין סוף ברוך הוא, כמו שכתוב: "ויפח" וכו'. ואחר כך ירדה בסתר המדרגה גם כן על ידי בחינת האותיות שבמאמר "נעשה אדם" וכו', כדי להתלבש בגוף עולם הזה התחתון. ולכן נקראו המלאכים בשם אלקים בכתוב, וכמו שכתוב: "כי ה' אלקיכם [הוא] אלקי האלקים" כו', "הודו לאלקי האלקים" כו', "ויבאו בני האלקים להתייצב" כו', לפי שיניקת חיותם היא מבחינת חיצוניות, שהיא בחינת האותיות לבד, ושם אלקים הוא בחינת חיצוניות לגבי שם הוי"ה ברוך הוא. אבל נשמת האדם, שהיא מבחינת פנימיות החיוּת, היא חלק שם הוי"ה ברוך הוא, כי שם הוי"ה מורה על פנימיות החיוּת, שהיא למעלה מעלה מבחינת האותיות.
אם נתמצת את זה – הרוח האלוקית מתחלקת שונה בין מלאכים לבין בני אדם. אצל בני אדם – נפיחה חזקה, פנימיות; אצל מלאכים, חיצוני, הבל. המלאכים חיים בעולם רוחני וקדוש וסטרילי. אין להם צורך לפעול במקום שבו יש פיתויים, חומריות ובעצם מסע שלם של התעלות. המסע האנושי כולל בתוכו את כל הבלאגן האפשרי כדי בדיוק שנוציא את הפנימיות החיה שלנו הלאה. למה? לא ברור כל כך ההתכווננות.
אבל אני חושב שיש סוד גדול במשמעות של השמות של כל ראשי השבטים והקצינים והסרנים שמוזכרים בעצם בפרשה שלנו עכשיו; כמו הסוד הגדול על סרח (שרח) בת אשר שאם שואלים אותי, מסתתרת פה ומדי פעם כמו אליהו הנביא באה ומוסרת מידע כזה או אחר, כי היא תמיד פה, בנוכחות.
סוד גדול הלאה שיתבשר לנו עם בנות צלופחד.
החינוך והפלא הוא כזה – כדי שנוכל להוציא את הפנימיות הזו וכן, אפילו לכפר על העוון של הקב"ה בעצמו מול הלבנה. מה נגיד, באמת לא יפה להעליב סלע ענק שעושה לנו גאות ושפל ועוד יהיה הבסיס שלנו לחקר החלל בעתיד לבוא.
אגב זה והמחשבה שהלבנה אינה יצירה מושלמת שהתחילה בבריאה אלא סלע שהשתחרר כתוצאה מהתנגשות של כדור הארץ בתיאה מלפני 4.5 מיליארד שנה – מקורה באומות העולם, ואת זה דווקא אהובי החדש האיזביצ'ער פחות אוהב:
כי צררים הם לכם בנכליהם. כי באמת לב ישראל מנוקה מכל סיג ופסולת ולא ימשך להטות מרצון הקב"ה, אך מה שבא לישראל דברים שהם נגד רצון הש"י אינו מצדם רק מכח האומות ובא להם, כי האומות מלאים חמדות ותאוות רעות ומכחם יבא גם בלב ישראל, וזה שאמר הכתוב כי צוררים הם לכם בנכליהם, היינו ע"י מחשבתם הרע יצירו גם לכם, וכאשר יאבדו האומות אז יהיה לב ישראל מקושר בהש"י מבלי שום נטיה.
אז ככה נחזור? כאשר יאבדו האומות?
יחסית לאחד המגניבים שאני מכיר יצא לו כאן קצת מתנשא וקסנופובי. אני חושב על זה בצורה אחרת.
ההברקה הגדולה של וויניקוט על עצמי כוזב ועצמי אמיתי לא היה רק סביב המימרה המאד מודרנית והמאד מגלגלת עיניים מעלה של "תרדוף אחר חלומותיך!" או "אל תפחד להיות אתה!" שמאז עברו אני חושב מספר ארבע ספרתי של סרטי אנימציה, ילדים, נוער וכן הלאה שנתנו דגש כזה, על להיות-אתה, אינדווידואציה סטייל יונג וכו'. לא. זו קריאה שטחית בדברים של דוני וודס, ותאמינו לי, דוני וודס הרבה יותר עמוק מזה.
הרעיון הגדול בעצמי כוזב הוא היכולת להתכוונן מול הסביבה שלי. זהו סכום הפשרות של האגו מול עיקרון המציאות; זוהי הדרך שבה הנורמליות (מייקל אייגן, 2005) שלי מתבטאת מול הנורמליות של כולם ביחד. העצמי הכוזב הוא מה שעוזר לי להתמודד עם העובדה שלא רק העצמי שלי (בין אם האיד ושגיונותיו לבין שאר העיצוב המציאות שלי בעצמי) מתקיים לו.
כאשר יאבדו האומות – אני קורא את זה במצב שבו העצמי הכוזב הזה מתכוונן להעלם, לאסימפטוטה בה נשאר העצמי האמיתי, שאותו כינה וויניקוט:
"….'העצמי בשלב האמיתי'. המוקדם ביותר העצמי האמיתי המצב הוא שממנו התיאורטי באים המחווה והרעיון הספונטנית היא הספונטנית המחווה האישי. העצמי האמיתי רק בפעולה. להרגיש יכול האמיתי העצמי ורק יצירתי, להיות יכול האמיתי העצמי של קיומו ממשי…העצמי האמיתי בא מהחיות של רקמות הגוף ותפקודי הגוף, כולל פעולת הלב והנשימה. הוא קשור בקשר הדוק לרעיון של תהליכים, ובתחילה אין הוא במהותו תגובתי לגירויים חיצוניים, אלא ראשוני. אין טעם רב בניסוח רעיון על עצמי אמיתי אלא לצורך הניסיון להבין את העצמי הכוזב, משום שכל מעשהו אינו אלא לקבץ את פרטיה של חוויית החיות."
אזי, בלי העצמי הכוזב של אומות העולם, האם אנחנו יכולים להיות אנחנו או שמא אנחנו צריכים אותו ולו במעט?
במאמר המפורסם של וויניקוט הוא לא טוען לרגע שאנחנו צריכים להשיל את כ-ל העצמי הכוזב בכל עת. אלא, כאמור – אנחנו מנסים להבין את כל פרטי חווית החיות.
אלו שמתוארים לנו הלאה בפרשה שלא תיארתי על שלל מדרשי השם של שמות המשפחה של השבטים,ש כולם חלק מאיתנו.
על המדרשים שסיפרתי עליהם במעט אבל יש עוד כל כך הרבה מה להגיד עליהם – בעיקר העניין של הדשא שמגיע למינהו למרות שלא ביקשו ממנו.
על הפלא מול היקום הזה ועל כמה שלא צריך להטריל (למרות שזה חלק מהתהליך, בדיוק כמו שעם ישראל כל פעם מוצא לעצמו עם מה לריב). ושלפעמים, אפילו אלוקים מרגיש קצת זבל עם עצמו.
יצא קצת ארוך, קצת מבולבל, אבל אני חושב שיש כאן משהו.
המשך שבוע נפלא
