בתלמוד, מצויה לנו האגדה הבאה:
בכל הקטע הזה בבא בתרא יש לנו כמה וכמה גוזמאות וסיפורים שונים של אותו רב גוזמאי מרתק – רבי בר חנה. חלק ניכר מהאגדות האלה מתקיימות יחד עם עוד דמות. ישמעאלי, כנראה בדואי שכמובן היו אז יפה מאד במרחב. אבל שימו לב מה קורה פה. "בוא ואראה לך היכן הרקיע והקרקע נושקים זה לזה" זה ביטוי לקוסמולוגיה שבאותה תקופה לא מעט מהעולם שרה בה – התפיסה שהעולם הוא כיפתי ושטוח והארץ והרקיע כמו משתלבות בקצה קצה של אותה כיפה. נו, כמו שהשטוחניים מאמינים כיום. בקיצור, מה קרה? שם את התיק שלו על הקצה, התפלל, ראה שנעלם. ולמה? כי הרקיע הזה הוא בעצם גלגל, או יותר נכון, מתגלגל. הרי, כמו מגילה שמתגלגלת או כמו איזה רקע של מחזה שמנוף מסדרו, כך, בטענת הקוסמולוגיה דאז, מסתובבים השמים! הא. כלומר, מחר זה יחזור, כך המדרש מסתיים.
אוקי, נחמד. צבעוני, יפה, בלי יותר מדי פרשנויות דתיות מתאפשרות את האמת. למה אני מחבר את המדרש הספציפי הזה לאתגרי תזונה?
בניגוד למסכת שרובה עוסקת בדיני ממונות ומתעסקת בישר וברציונל, האגדות הללו ובטח זו הן אגדות של אבסטרקט. של הפשטה מוחלטת. של סימבוליקה כל כך עדינה עד כדי שאפשר לקרוא לה פסיכוטית, או נרקיסיסטית במובן הפרוידיאני הראשוני (על הנרקיסיזם, 1914). ליבידו פנימי נטו. אבל מתוך הליבידו הפנימי נטו הזה – בדיוק כשם שמטופל שמדבר אותו אינו אידיוט ממלמל שיש לזלזל בו ולגעור בו (כמו האנליטיקאי שקדם לקוהוט לפני תיאור המקרה שלו בפרק 9 ב"כיצד מרפאת האנליזה?") – יש להפנים את התמונה הזו ולחיות אותה בעצמנו.
אני בוחר לחיות אותה במובן של מה המשמעות של קצוות בחיים האלה.
הישמעאלי, דמות המעביר, דמות הביניים ומרחב הביניים מביאה את רבי בר חנה למקום שאין בו ממש ביניים. קצה שבו שני הקצוות הקיצוניים של המרחב נפגשים. הלמעלה עם הלמטה. רקיע עם ארץ. בקצה של המקומות האלה אדם עדיין מתקיים בו אך לומד עצמו עד מאד. כיצד? הוא מאבד משהו בצורה קסומה משהו. הוא נלחץ. הוא לא מבין. מי גנב לו אותו? עד שאותה דמות ביניים מזכירה לו – גם כאן, גם במקום שבו אין מרחב ביניים, יש. המרחב הפך להיות זמן.
היעדר מרחב ביניים מציב משהו אחר שיתפקד בתור מרחב הביניים הזה. אם לא בתוכנו – מחוצה לנו. אם לא במקום – אזי בזמן. כלומר, ההמתנה. ההמתנה הזו שהגלגל יחזור לכאורה ויחזיר את הסל שהפקדנו – מראה שדברים לא יכולים גם פשוט להעלם. לא רגשות, לא זכרונות לא טראומות. דברים נשארים ואיתנו ועוברים תהליך, מתגלגלים, אבל גם חוזרים.
דיאטות קיצון הן הזדמנות מסויימת להקריס את המרחב התזונתי לכלום. בדיוק הבוקר, מטופל.ת התייעצ.ה איתי לגבי מעבר לתזונה קרניבורית. תזונה קרניבורית עומדת בניגוד כמעט מוחלט לרוב עקרונות התזונה החביבים על רובנו. מדובר בתזונה שהיא נטולת סיבים תזונתיים (בערך הדבר היחיד עם קונצנזוס סביר בתור משהו מועיל במחקר התזונתי), עלולים להגיע למחסורים תזונתיים ניכרים דרכה אלא אם כן חיים על כבד שזה, לא הדבר הראשון המומלץ ובכללי הרבה בשר הודגם כמקושר להעלאת תחלואה (עם זאת כאן איכות הראיות היא בינונית ומטה במקרה הטוב ולרוב על הפרצוף, אם אהיה כן). אבל, זמנית, מה הנזק הפוטנציאלי של תזונה מעין זו? לרוב הציבור הבריא ללא מחלות כלשהן – כנראה נמוך למדי. חודש, חודשיים של דבר כזה לרוב הציבור לא יגרמו להעלאה מבעיתה של כולסטרול בדם או משהו אחר. במקרה הכי גרוע, משהו שאפשר לטפל בו בצורה מהירה למדי תזונתית או אורח-חיימית.
אבל תזונה שכזו לוקחת לקצה כלשהו וגורמת לנו לשים את סלנו על קצה הרקיע, שיתגלגל. היא גורמת לנו לפגוש את עצמנו במצבים שנשכח עצמנו למול תפילה אם אני משחק על לשון המדרש. תזונה שכזו שמה אותנו במקום שבו אנחנו יכולים לבחון מחדש מי אנחנו ומה אנחנו.
אחד המדריכים שלי לטאי צ'י לימד בזמנו דרך נורא מעניינת לבצע את סדרי התנועות (קאטה). תחילה לבצע אותן בצורה הכי רכה שאפשר. לאחר מכן, בצורה הכי נוקשה, כמו אבן או עץ נוקשים. רק בסוף, אחרי, לנסות למצוא את האמצע.
החיים אצל הרבה מאיתנו הם ניסיון למצוא אמצע כלשהו. לא תמיד הכל מצליחין בכך ולא כולם מסכימים על כך וזה בסדר גמור. אבל בסופו של יום, לשם הדברים הולכים.
שנזכה למצוא אמצע דווקא מתוך הקיצון. ושמרו על עצמכם. שבוע נפלא.
