וגם, 5 כלים שאף אחד לא מדבר עליהם לאכילה רגשית, סתם עוד חמישה כלים לאכילה רגשית ובקיצור, עוד דברים שיעזרו לא.נשיםות לייצר מערכת יחסים מאוזנת עם אוכל. או מערכת יחסים בריאה עם אוכל. אבל אני לא מת על המילה 'בריא' על הטיותיה אז אולי בלי זה. טוב.
יש כנראה אינסוף ממדרגות גבוהות מאד (נניח, c) של פוסטים וסרטונים של "עשרת הדברים שיעזרו לכם להפסיק אכילה רגשית" ורובם מדברים על אותו דבר. נניח, לאכול יותר פירות, לעשות ספורט, לקבוע עיתים קבועים יותר לארוחות הסטנדרטיות, לאכול יותר חלבון, למצוא יותר תחביבים, למדוט. המון המון מיינדפולנס לאחרונה. אז, אני לא נגד הטיפים האלה. הם ממש ממש בסדר ולחלק מהציבור זה עובד. אבל זה אני. אני אוהב לדבר על דברים מוזרים. הפעם גם לא בהומור סרקסטי גמור אלא דברים שאני באמת חושב שיכולים לעזור בכל מה שקשור לאכילה רגשית, התמכרות לאוכל ואפילו, dare I say it, מצבי BED (הפרעת זללנות).
בוא נתחיל.
א. תזהו את מערכת היחסים הרעילה העיקרית בחיים שלכםן.
אני לא בא לחמם כאן אף אחד ואחת, כן? אז הכותרת קצת מגזימנית. נו בסדר. מצד שני, לחלקנו באמת יש מערכות יחסים רעילות בחיים שלנו. זה לא אומר אגב, שחייבים לגדוע את המערכת הזו, או להעלים אותה, או לבצע בהכרח טכניקות נוקשות וקיצוניות סטייל "סלע אפור". אני כן אומר שהקשר בין מערכות יחסים לבין התזונה שלנו הוא כזה שעוד לא כתבו עליו מספיק (אבל אפילו ב-1999 התייחסו אליו סביר). מבחינה פסיכודינמית זה מעניין יותר בגלל שאפשר להסתכל על אוכל כעל עוד בן-משפחה או מישהו שאנחנו מפתחים איתו מערכת יחסים ברמה כזו שאנחנו מגיעים אליו (אל האוכל) כאובים, בודדים, מרוקנים, מבולבלים וזקוקים לכמה וכמה פונקציות שאוכל יכול לתת, כמו נחמה – שהיא הברורה מכולן; אבל גם עוגן, שקט (בערך?) ואולי גם הלקאה עצמית או אישושים של דברים לא פשוטים במיוחד.
לכן, הדבר הראשון שאיתו הייתי מתחיל כל מסע של אכילה רגשית הוא לבחון את מערכות היחסים שלנו בחיים ולראות מי מהן גוזלת מאיתנו יותר מאשר נותנת; מי מהן חונקות ומי מהן מלטפות; מי מהן רעילה ועד כמה. ייתכן וגם שמערכות יחסים אינן רעילות כלל אבל יש משהו שמשותף לכולן יחד שמונע מאיתנו לצמוח או מונע מאיתנו לקבל את ההזנה הרגשית שאנחנו זקוקיםות לה.
מה עושים עם המערכת הזו? ובכן, לבחון האם צריך לנסח אותה מחדש בשיח עם האדם השני. אולי לתת יותר גבולות. אולי לבקש לתקשר בצורה ברורה יותר, לא לפחד להתעקש. אנחנו שווים את זה לעזאזל.
ב. לזהות את ה"אני האוכל" שלכםן וקחו אותו לשיח.
בהנחה שאוכל הוא אכן איזשהו קרוב משפחה לכאורה, או לכל הפחות דמות מאד רלוונטית בחיים של מי מאיתנו (ביננו? כולנו, גם כאלה שאוכל הוא רק דלק בשבילםן), יש דינמיקה ספציפית בינכםן לבין האוכל. הדינמיקה הזו (לעיתים אפשר לקרוא לה "מערכת היחסים עצמה" או סוג של "שלישי אנליטי") מקבלת מערכת יחסים משל עצמה.
יותר נוח לפעמים להסתכל על זה ככה: אנחנו מגוון של זהויות שונות שמתאחדות לאיזשהו עצמי אחיד כל הזמן. יש אותנו בעבודה ואותנו במשפחה ואותנו בזוגיות ואותנו עם החברים הכי טובים מהתיכון ואותנו מפה ואותנו משם. זה לא בהכרח שבכל אחד מהמופעים האלה אנחנו כל כך שונים, אבל אנחנו חלק מהזמן קצת ככה וחלק קצת ככה. נניח, הגיוני שבעבודה תהיו קצת יותר קורקטיים ופורמליים ומול החברייא שלכםן מהיסודי אתםן תהיו הכי שבורים שיש.
אז מי אתםן מול אוכל? שמתםן לב איך אתםן כשאתםן אוכלים את מה שטעים ממש? עוצמים עיניים או פוקחים? מודעים בכלל למה שקורה? הבטן משחקת תפקיד בכלל? מתי זה מספיק? מתי זה יותר מדי? מתי זה פחות מדי? איך אתם כשאתם רעבים, כועסים ממש, קשים או שבכלל לא שמים לב, אולי בכלל יש לכם יותר אנרגיה?
הבנתםן.
את שבריר העצמי הזה, את הזהות הזו, אתםן לוקחים לשיחה. הנה רעיון לתרגיל בקשר לזה. קחו שני כסאות. כסא אחד אתם יושבים, כסא אחר – שמים עליו פתק ועליו כותבים "האני האוכל שלי" או תנו לו שם. אני תמיד קורא לדברים אקראיים מוטי. בלי להעליב אף מוטי שקורא את זה בבקשה. שוחחו טוב עם היישות הזו. לכו תדעו מה היא תגיד חזרה.
ג. תתנדבו.
הטיפ הזה מגיע אחרי עבודה או שתיים שנעשו בהתייחס לקשר בין דיכאון והתנדבות. יש גם עבודות כאלו על חרדה וכנראה גם על לא מעט מצבים אחרים. הרעיון הוא פשוט – לתת לאחריםות. אמרו טוב ממני בערוץ הילדים, לתת זה לקבל, זה שם המשחק. אכילה רגשית, בינג'ים וכל מה שדומה לזה הולכים יד ביד עם דיכאון וחרדה באופן מאד ניכר. אני אפילו לא אצטט את זה במאמר מאחר וזה כל כך נחרש, מוכר וידוע. אבל הרעיון שאני רוצה לדבר עליו הוא כזה שמעבר לזה.
אכילה רגשית באה הרבה פעמים יחד עם תחושת אני אחרת. נשאל זאת כך, קורא.ת שורות אלו, בסולם החשיבות בעולם הזה, איפה אתםן נמצאיםות ביחס לאהוביכם ויקירכם? ראש הפירמידה או התחתית? לא מעט פעמים כשאני שואל את השאלה הזו בקבוצה של אכלנים רגשית התשובה היא המבאסת יותר. וזה כמובן, ממש מובן ובסדר. עם זה מתחילים. עכשיו, איך התנדבות עוזרת לזה? פשוט מאד. נותן עוד קצת משמעות מהזן אולי הכי טעים שלה – זה שאומר שהקיום שלנו כרגע היה מעורב במשהו מיטיב למישהו אחר. שאנחנו חשובים מספיק כדי שמישהו אחר יקבל טוב מאיתנו.
זה הרבה. זה המון וזו גם דרך להיטיב עם אחרים בלי קשר אז למה לא?
ד. תבכו.
אנקדוטה עליי – אני כמעט ולא בוכה באמת. הלכתי אפילו פעם לחציטיפול על זה. היה לא מכוון בעליל. לא נורא. עם זאת, אני כן מאד בעד האקט עצמו או לפחות המשמעות שלו. פירוק. חיה בטבע שניצבת בסטרס גדול רועדת שנייה אחרי שהיא פוגשת בכמעט מותה. יש כל מיני דרכים שונות ומשונות לפרוק את מה שקורה אתנו אבל כשאני אומר פירוק – אני לא רק מדבר על שיתוף ודיבור. אני מדבר על ממש לתת לכלל המערכות השונות של התודעה להתמודד עם מה שזה לא יהיה. קוגנטיבית, רגשית, גופנית. לתת לזה לצאת. בכי היא צורה נהדרת לפחות לתת לגוף ולרגשות ביטוי, אולי לקוגניציה פחות, אלא אם כן האקט מלווה באיזושהי מחשבה נלוות ברורה, אבל לא חובה. את הקוגנטיבי קל לעבד. קל להגיד למישהו שאנחנו אמורים להרגיש חרא. קל להגיד למישהו שאנחנו פגועים. אבל לחיות ממש, להרגיש (to emote) או לרגש אם תרצו את החוויה הזו? לא כולםן עושים את זה כל הזמן. עזאזלים, גם אני בעצמי לעיתים לא בטיפול שלי, גם כשאני כותב את שורות אלו ומנסה לעזור לאחרים לעשות את זה על בסיס יומי (!). זה לא קל.
אבל צריך.
צריך בלי קשר בחיים האלה כי אנחנו מתמודדים עם יותר מדי (כל מי שחי בישראל והיה קיים בשביעי, כולל כולםן). אם לא נוציא את זה שם האוכל יהיה הביטוי של זה. כבכי, כצעקה, כנהי, כאיזשהו סימן שאנחנו לא מקשיבים לעצמנו. שאנחנו לא שם.
מוצאים את עצמכם הרבה יותר מדי פעמים מול טורטית? אין בעיה. קחו שעה אחר כך, שימו את השיר העצוב המתאים ביותר לכםן (במקרה שלי, זה), ובכו. תוציאו הכל. זה בסדר.
ה. תוודאו שאתם עושים כיף אמיתי, משוחרר ומשלכםן.
שפה שאני אוהב לאמץ מגיעה בין השאר מעולמות הסכמה תרפיה (ST) או מעולמות ה-ACA ומתייחסת בעיקר לרעיון שיש לנו מעין ילד פנימי שאנחנו באינטרקציה כלשהי תמידית איתו. הגיוני, הרי, כולנו היינו ילדים וזה לא שהילד הזה הלך לאנשהו, פשוט הוספו עליו עוד ועוד שכבות של מבוגר. אם כך, הילד הזה, כמו כל הילדים, זקוק לאותם מענים לצרכים שהילדיםות שלכםן מקבלים מכם. אין לי ספק שהם מקבלים ואין לי שום ספק, אבל שום ספק, שאתם הורים מעולים שמנסים לעשות הכל בחזקת הכל עבור הילדים שלכם. רק שהרבה מאיתנו שוכחים שיש עוד ילד לדאוג לו בבית (לא, זה לא בן/בת הזוג), זה אתםן. כן כן, הילד הפנימי שלכםן, אף אחד לא הולך לבדוק מה שלומו במקומכםן. ההורים שלכםן סיימו את העבודה הזו בערך בגיל 18, זה לא עליהם עכשיו, זה עליכםן.
ואחד הדברים שאנחנו לא נותנים לילד הזה מספיק זה כיף. כיף ממש. כיף אמיתי. לא כיף מדומיין כמו רשתות חברתיות (זה, איך אומרים, רקבון מוחי), לא כיף מדומיין כמו לעשות שיעורי בית של בני גורן (לדוד שלי ז"ל היו רעיונות יצירתיים-חולניים לגבי כיף בחופש הגדול) אלא כיף אמיתי. ממש.
נניח, לצאת לחו"ל, רק את והבן זוג. להשאיר את הילדים אצל מישהו, הם ישרדו אם זה סופ"ש, כנראה. טוב, תלוי בגיל וכאלה אבל רוח המפקד הועברה, כן?
נניח, ללכת למשחק כדורגל. לשחק עם החברים כמו פעם. או לראות אחד כזה ולצעוק בצורה הבהמית ביותר.
נניח, ללכת להופעה של האמן האהוב עליכםן ולהתנהג כמו נערים ונערות בני 14. מה יקרה, מישהו יראה אתכםן בין ההמונים? נו באמת.
הרעיון הוא שכיף הוא אחד מצרכי הבסיס/יסוד שלא מקבלים תמיד מענה על ידי המבוגר האחראי שהוא אנחנו מול עצמנו. זה מובן למה זה הגיע לזה. אבל זו אחת הדרכים הנעימות להתחיל את מערכת היחסים שלנו עם הילד הפנימי שלנו מהתחלה. להתחיל בכיף. אחר כך ממשיכים בשאר הדברים שילדים צריכים, כולל אנחנו מעצמנו (הקשרות בריאה, אינטימיות, גבולות ויכולת לחזון ודימיון).
במילים אחרות,
העבודה העיקרית של כל אחד מאיתנו בהתייחס לאכילה רגשית והחיים עוברת דרך מערכות יחסים. עם הסביבה, עם עצמנו, עם האוכל עצמו, עם הגוף והרגשות שלנו. זה לרוב הולך על אותם עקרונות. יש כנראה עוד רעיונות אבל נראה לי ש-5 זה די והותר.
שאו ברכה ועדכנו אותי אם עבד לכםן.
