או, התגשמות הניסיון לחזרה לאובייקט האבוד דרך תזונה
בפוסט הזה אני אנסה לעשות בעצם כמה דברים ביחד שיתנו לכםן בעצם כמה אפשרויות הסתכלות על קונספט תזונתי לא חדש ולא ישן שקיים לו באינטרנט ובספרות הפופולרית (לא כל כך בספרות המקצועית, אמנם): דיאטת הלוחם. העניין הוא שעל הדרך כשחיפשתי חומר מקצועי (או חצי מקצועי?) על המונח הזה הבנתי שזה מצריך שיח שהוא קצת פילוסופי וטיפוליסטי בעיקרו על הנושא הזה של התגשמות (Embodiment) וספציפית מה שלא כל כך מדובר, התגשמות דרך בחירת אורח-חיים (מעט מאד נכתב על זה, בערך כאן לדוגמה). אם נתרגם את הרעיון הזה לעברית, הקונספט הוא בערך – איך אנחנו מביאים לידי ביטוי דברים רגשיים וסמליים דרך בחירות אורח-החיים שלנו ולמעשה מנכיחים את זה ככה.
אז איך כל זה קשור? בוא נתחיל.
קודם כל, מה זו תזונת הלוחם?
אני חייב להודות שהתרשמתי מהקונספט כי זה נגע לי בכל הדברים ששיווקית בתור ילד-בן-10-שעברו-עוד-25-שנה נוגעים בי. לוחם! כח! אינסטינקט! אוגה-בוגה! נשמע מאד פרימורדיאלי, כלומר, מאד נוגע לי בכל העצבים הכי קמאיים של החוויה שלי. קצת כמו לשמוע מטאל קשוח.
הרעיון הבסיסי של תזונת הלוחם קיים לעייפה בספרות המקצועית והוא בעצם סוג של צום לסירוגין רק שמבוסס על בערך ארוחה אחת עיקרית ליום (שגם זה נחקר, לא המון, והדגים בסך הכל תוצאות סבירות ראשוניות מאד כמו במחקר הקליני הזה). אז מגבילים לארוחה אחת את היום יום שלנו, בתוכו משלבים סוג של חוקי פליאו' (בלי דגנים/קטניות, בלי אוכל מעובד, דגש על אוכל מהחי כמה שיותר איכותי) ואז מגיע החלק המעניין והלא ברור שבעצם מייחד יחסית את התזונה הזו.
בספר הבסיסי עצמו (שמסתבר נכתב על ידי ישראלי או ישראלי לשעבר? ב-2007) יש שיח ער מאד על אינסטינקט הלוחם. הכוונה כאן שאורח החיים, דהוא, התגשמות תזונתית שלנו (התגשמות במובן של יש לנו תמונה מנטלית של "מה אנחנו רוצים לבחור לאכול" ואנחנו מתכננים את היום יום שלנו לפי התמונה הזו) מונע מאינסטינקטים שהם בעצם: לשרוד, להגן, להתרבות, ללקט, לצוד. מכאן שהתזונה שלנו צריכה לנבוע מהאינסטינקטים הללו.
מעבר לזה, שמועות שהגיעו אליי – לא הצלחתי למצוא לזה שום ביסוס, גם לא בספר המקורי – כללו שמעבר לאינסטינקטים, יש ניסיון "להתחקות" בצורה נוספת אחר צורת החיים הלוחמת של אותם לוחמים לכאורה וזה דרך תרומת דם. עכשיו, יש אמרות כנף, באמת, לא יותר מזה, שתרומת דם עוזרת להעלות שריפת קלוריות (הצורך האנאבולי בלפצות על מה שהרגע יצא מהגוף) ואולי לקדם "ניקוי רעלים" דרך העלאת פינוי של חומרים מעצבנים במיוחד (ר' כאן). הקשר בין תרומת דם לבין לוחמים הוא, ובכן, העובדה שלוחמים בעת קדם כנראה אבדו דם דרך קרבותיהם. בסדר.
עכשיו, אפשר להתווכח שהאינסטינקטים הללו הם אלו שאדם צריך לארגן את התפיסה היומיומית שלו לפיהם, בדיוק כשם שאפשר להתווכח עם פרויד על תצפיות דומות לאלו (שיש שיתווכחו ובצדק שתפיסת עקרון העונג, המציאות ודחף המוות הם מעט יותר מעודנים מאלו), אבל אני כאן לא כדי לדבר על אמיתותם של הדברים הללו. אני גם לא כאן כדי לדבר על ההגזמות הרגילות שיש בספרים מעין אלו סביב הטענות הרגילות על תרומה מטבולית רבתי להפחתת תנגודת אינסולין וכדומה. עם כל הכבוד, זו התועלת המופקת מכל תזונה מוקפדת באשר היא, לא חשוב איזו – טבעונית, צמחונית, ים תיכונית, DASH, פליאו ואפילו קטוגנית ואיזה שלא תרצו. בקישורים שהבאתי על צום לסירוגין ראיות למכביר קיימות גם שם. זה באמת מה שפחות מעניין.
גם הסכנות האפשרויות של תזונה כזו: עידוד דפוסי הפרעות אכילה אצל מי שיש פגיעות לכך; אפשרות למחסור חלבון אצל מי שזקוק להרבה יותר; העלאת קטונים בדם אצל אוכלוסיות סכרתיות/סכרת הריון/הריון שרגישה לכך; מחסורים תזונתיים כתוצאה משובע מוגבר ופספוס ויטמינים ומינרלים שונים; סחרחורת ועייפות מוגברת במהלך היום כתוצאה מהפחתת אכילה אצל חלק מהציבור ועוד.
במילים אחרות, זו לא תזונה שהייתי נותן לכל אחד ואחת ולא משהו שהייתי בוחר בו בשלוף.
המעניין, אותי אישית, הוא הדימוי. הוא המוביל אותי לנקודות הבאמת מעניינות.
תזונת הלוחם בסופו של יום היא סוג של צום לסירוגין מסוג ארוחה ליום עם דגש על הקשבה לגוף (רעב-שובע) ועם דגש פליאוליטי (אל תאכלו זבל ואל תאכלו דגנים), כלומר סוג של דל-פחמימה. אבל היא ממותגת כתזונת לוחם שזוהי מילה שיש לנו הרבה מטען סביבה, לא? בייחוד עכשיו, לתוך "מלחמות ברזל" שלנו.
הדימוי הזה מאלץ אותנו להתעמת עם לדמות אותנו בתור לוחמים. אם אנחנו אוכלים ככה אזי אנחנו לוחמים הרי, לא? או מכניסים עצמנו לנעלי, סליחה, מגפי, סליחה, סנדלים-תנכיותי הלוחם הקדום. אותו גברבר קדמוני צעיר ושרירי שרק רוצה כאמור לשרוד עוד יום, לנצח. אותו גברבר קדמוני שלא מתעסק בשטויות כמו משכנתא או דימויים חיצוניים מהסביבה, שלא נמצא בלחצים האדירים שגברבר צעיר (או גברברת צעירה) נמצאים היום בהם.
הגברבר של היום מביט באותו גברבר ואולי, בלי משים, בלי דעת והבנה ממלמל לעצמו את הפסוקים הקדמוניים ממגילת איכה: "השיבנו ה' אליך ונשובה חדש ימינו כקדם". הכוונה בסופו של דבר היא, שהדימוי הזה הוא לא יותר מפעימה נוסטלגית. יתרה מזו, כמיטב המסורת של, ובכן, אני, זו נוסטלגיה ריקה מעיקר עובדתי – סימולקרום. הלוחם הספרטני לא תועד ככזה שאוכל בהכרח ארוחה אחת ליום (נניח, פה) ולהקיש על כלל הלוחמים באשר הם היא משימה שחוצה הרבה יותר מדי זמן ותרבויות – אך יש על כך עבודות היסטוריות אקדמיות פחות או יותר שמשוות לכך ניסיון מעניין של התחקות אחר עבר שברובו, נוכח אי-עושר הראיות, מדומיין למדי (נניח, כאן על הצבא הבריטי בשנים האחרונות). ככל שחוזרים אחורה בזמן כך הודאות לגבי דפוסי תזונה הופכת לפחות ופחות גבוהה (ניתן לעלות ארכיאולוגית על חלק ממה שאכלו ואולי כמה יחסית אכלו אבל לא על הכל ולא על דפוסי התזונה מבחינת השעות ובטח לא בבדיקה על אוכלוסיה עם תוקף חיצוני) (או השוואה לימינו).
השיח על תזונת הלוחם הוביל, או היה חלק, מעוד לא מעט ספרות לא מקצועית במיוחד שדנה בעוד מחשבות על ארכיטיפים היסטוריים שמרתקים ילדים בני 6-10 שכאלה: תזונת הסמוראי אוחז הקאטאנה והבושידו, תזונת הגלדיאטור הצמחוני למדי וכמובן תזונת הויקינג (מקור מפוקפק). לפחות אחד מהם נראה כמו בכלל ניסיון לשחזר עבר לא קיים עם עוד דימוי לבנבן מגולח למשעי של "גלדיאטור" שלא רחוק מהרומנטיזציה החביבה סטייל ספרטקוס (1960, ואז שוב סדרה עם מבטא ניו זילנדי בתחילת ה2000ים) או גלדיאטור (2002). במובן נוסף אפשר להסתכל על דפוסי תזונה מעניינים, כגון אלו שמנסים להתחקות אחר נזירות מבריקות מהמאה ה-11 כמו הילגרד מבניגן או אפילו על התזונה המוכרת 80-10-10 כמעין חזרה אימתנית אחורה, לימים בהם היינו שימפנזים מדומיינים שאוכלים פירות ולא בשר – למי שלא מכיר, 80-10-10 זו תזונה פירותנית בה אוכלים כמעט לגמרי פירות מתוך ההנחה שזה מה ששימפנזים אכלו, אבל, לא כך.
פרפקט! עבר מדומיין יפיפה, שאנחנו יכולים להתגעגע אליו בנחת.
נוסטלגיה.
בבואנו לשוחח על נוסטלגיה כאן אני רוצה להזכיר כמה מאמרים חשובים וציטוטים חשובים. וויניקוט (1971) ב-"אובייקטים של מעבר ותופעות של מעבר" מתייחס לנוסטלגיה כאחיזה משוללת יסוד שיש לאדם אודות ייצוג פנימי לאובייקט אבוד. הכוונה כאן מגיעה בתוך מאמר סבוך על הקונספט של אובייקט מעבר ועל האפשרות להתמודד עם העולם שבחוץ בהדרגתיות. אבל נוסטלגיה היא במובן מסויים, ערבוב שעלול להיות בעייתי. סטת'ופולוס (2020) מוסיף אופציה להסתכל על הנוסטלגיה הן מהכיוון הפרוידיאני של כפיית החזרה של הsensucht (אנחנו מתגעגעים על כן אנחנו נחזור שוב ושוב ושוב ושוב עד כדי הלקאה עצמית) והן מהמקום של ניסיון להחיות מחדש כדי להתמודד מחדש עם נפתולי עבר. אני מנסה לתהות על קשר למובן וויניקוטאיני אחר חשוב והוא הפחד מהתמוטטות והאם בסופו של יום נוסטלגיה היא מעין "תמונת מראה" של אותו פחד קמאי, כמעט פסיכוטי, מלחוות שוב טראומה שכבר חווינו בעבר – כלומר, לחוות באמת את מה שלא יכלנו לחוות; אזי הנוסטלגיה היא דווקא חזרת חווית הטוב האינסופי ולא הטראומה, מעין חזרה לימים המפוצלים של שד-טוב-שד-רע בהם לפחות היה שד-טוב, כלומר, היה גן עדן אבוד. על כן הציטוט ממגילת איכה. לשוב לימים ההם.
במילים אחרות, נוסטלגיה היא איזור בעייתי למדי ברוב המקרים בספרות, אך כנראה זאת בגלל שההוגים הספציפיים הללו נתקלו בגרסאות שלה במצבים קיצוניים למדי כאשר התופעה הזו באה עם אלמנטים הרסניים או ביטוי של סבל. אי אפשר להגיד שאדם שמתפקד בסך הכל ולא מדווח על סבל יוצא דופן שקצת נזכר בערגה בימי עבר או חושב שבאמת "פעם היה פה טוב יותר" הוא אדם שמבטא פתולוגיה. לא, אני לא טוען את זה. אני גם לא טוען איזה הקשר שתזונה "נוסטלגית" כמו שהזכרתי, גם אם היא מדומיינת, היא משהו חולני או בעייתי מאד. לא.
אני כן טוען שהתזונה היא אמצעי להתגשמות. דבר שפחות מדי מדברים עליו, ונסביר. רוב השיח הטיפולי שקשור לפסיכותרפיה הוא כזה שהתעסק בעיקר בעיקר במילים. במובן אחר, בטיפול באמנות, הוא גם התייחס לתקשורת אחרת – לא מילולית בהכרח; לעיתים כן ברמה הסימבולית בדרמה-תרפיה או ביבליו-תרפיה (קריאה, כתיבה יצירתית וכו') אבל כמעט ולא במובן של גוף ללא ביטוי אמנותי. כלומר, אין המון שיח על הדרך בה הגוף מדבר אותנו ואם כן, השיח הזה לעיתים 'מופקר' בידיים פחות מיומנות או צנועות. לעיתים, לא תמיד, כן?
שאלת ההתגשמות חוזרת עוד למחקרים בהיסטריה של פרויד וברויר – איך הסימפטומים מתגשמים בגוף האדם ולא רק בתפיסה שלו. היא גם נמצאת בשיח עם התפיסות היותר מודרניות של מושג אחר לגמרי – כאב. היום התפיסה הגורסת היא שכאב אינו רק תמרור אזהרה ל-"משהו שלא בסדר" אלא הרבה יותר דומה ל, נניח, "אני זוכר שמשהו אמור להיות לא בסדר עכשיו". אני מפשט כאן דברים שכתבו ואמרו טובים ממני, אמנם, אבל אני מנסה להתכוונן חזרה למקום שעליו אני רוצה לדבר והוא הדרך שבה תזונה היא אמצעי להגשמת המאווים הפנימיים שלנו.
אם, כמו שוויניקוט אמר, נוסטלגיה היא מעין ביטוי לאובייקט (כלומר, משהו או מישהו או חלקיק של משהו או מישהו שיש לנו תפיסה פנימית שלו ואנחנו עם קשר רגשי אליו) אבוד (שאינו יותר) ואנחנו לא מצליחים לקבל את הפרידה ממנו, אזי הביטוי של תזונה נוסטלגית – לאכול כדי לשחזר משהו שפעם היה, מצב בריאותי או זמני שהיה פעם – הוא ביטוי של התגשמות. אנחנו מגשימים את השחזור הרגשי של האובייקט האבוד דרך התזונה שלנו.
האם יש לכך השלכות פיזיולוגיות? מעט. יש קשר מסויים בין תפיסת בריאות לבין מדדי בריאות כמו שהם אבל הראיות על כך לא מושלמות ואין טעם לפתוח על כך דיון כאן. כי לא התוצאה חשובה כאן. חשובה מסגרת המחשבה.
אנחנו עשויים בהחלט לנסות לשחזר דפוסי עבר ולצעוק דברים שאנחנו כומסים היטב פנימה דרך התזונה שלנו. זה לא אומר שכל דפוס תזונה שלנו הוא בהכרח ביטוי של משהו עמוק. אבל כשאנחנו מסתכלים על דפוסי תזונה שהם יחסית שונים מאד ממה שהתרגלנו כאנושות לאכול בכמה מאות השנה האחרונות בנוסף לסמלים המצורפים לכך, אני חושב שיהא זה נבון לפחות לעצור ולשאול – עד כמה דפוסי התזונה הללו הם ביטוי של תשוקות פנימיות שמתבטאות כנוסטלגיה פרקטית מאד?
ותחשבו על זה, אה-אה-אה-אה-אה. הנה, גם זה נוסטלגי.