למה אני בכל זאת כותב על שניהם כאילו הם אותו אחד?
6 היינו מוכנים לחלוטין שאלוהים יסיר מאיתנו את כל הפגמים האלה באופיינו.
7. ביקשנוהו בענווה שיסיר מאיתנו את חסרונותינו.
לכאורה, יש הבדל ואין הבדל. לכאורה, יש המסתכלים על 12 הצעדים כמתקפלים אחד כנגד השני במראה – 12 למול 1, 2 למול 11, 3 למול 10, 4 למול 9 , 8 למול 5, ו6 מול 7. כמו מרווחים הופכיים במוזיקה אם תרצו. משלימים. כל אחד מגיע ל-13, ואולי זה רמז למסתורין היפיפה של המספר 13. אולי.
אני רואה את זה בעיקר בהצמדות המיסטית לחלוטין של שני הצעדים הללו ועד כמה שבמובן מסויים אני תוהה עד כמה עשיתי אותם נכון בסיבובים שניסיתי לעשות את הצעדים.
שני הצעדים מדברים על תהליך שהוא הרבה פחות מודע ממה שאפשר לדמיין אותו והוא מחייב את הנוכחות ואת האמונה בכח עליון כזה או אחר על מנת ששני הצעדים יתבצעו. האחד מדבר על התכווננות, כוונה והאחר – על התמסרות, בדומה מאד לצעדים 1 או 3, כלומר, שהצעדים הללו דואגים מאיתנו שנשמור על מוטיב ההתמסרות לתכנית ולחיים החדשים שאנחנו מנסים לייצר.
אם בצעד 1 ההתמסרות הייתה לחוסר האונים ולקבלתו; אם בצעד 3 לכח עליון כמדריך בחיים שלנו; אזי בצעדים 6 ו-7 זו פעולה שאינה רק מדריכה את פעולות ההווה שלנו אלא ממש את האופי שלנו.
אני חושב שהדבר המהותי ביותר שעשיתי בצעד 6 היה להבין את אותם פגמים. זה דרש ממני להסתכל היטב על הקובץ הארוך והמפחיד שנקרא צעד 4 ולהבין ממנו היטב, הן לפי הרשימות (להלן דוגמה) והן מעצמי – מה הם בכלל פגמי האופי שלי?
אני לא מכיר אדם שאין לו פגמי אופי. בין השאר, אחת הסיבות שאני חושב שהשיטה מתאימה לכל אדם, גם אם הוא לא מגדיר את עצמו או עצמה מכור למשהו.
אז כן, לכולנו פגמי אופי. לכולנו יש משהו שאנחנו צריכים לעבוד עליו. לכולנו יש רגעים חלשים ורגעים שאנחנו פועלים מהמקום הלא-טהור שלנו, ממקומות בעיתיים שלא רואים את האחר או שפוגעים באחר או פוגעים בעצמנו בדרך כזו או אחרת.
התכנית מנסה כהרגלה להסביר לנו – יש הרבה דברים שלבד אנחנו פשוט לא יכולים ולכן אנחנו צריכים עזרה מכח שגדול יותר מאיתנו. הכח הזה, אגב, הוא לא רק כח מיסטי שמתגלם באיזה לא-ידוע או לא-מוסבר כזה או אחר, אלא יותר מהכל הוא מתגלם בנו כשאנחנו עוזרים לאחר, לכן כל כך חשוב לעשות שירות, לכן צעד 12 הוא המהותי כנראה מכולם וכך אפשר לראות את "מלוא כל הארץ כבודו" – כשבאים לקבוצה, כשמשרתים בחברותא וכשמדברים עם עמית.ה. ככה פשוט.
וכאן בעצם מגיע צעד 7 במיסטיות שלו. האם אנחנו יכולים לוותר על הדפוסים וגם על השורשים שלהם? האם אנחנו יכולים לסלוח לטינות שלנו? האם אנחנו יכולים להרפות? האם אנחנו יכולים לדמיין את עצמנו אחרים ולתת לכח – של הקבוצה, של המסתורין הלא ברור והאישי של כח עליון ובעיקר באמונה-בעצמה-בלבד ככח מרפא או משנה בחיים שלנו.
אבל בסך הכל, אלו שני צעדים אישיים מאד שדורשים שני דברים –
הבנה של מה שאנחנו חייבים לשחרר ממנו כדי לא לחזור על דפוסי העבר שוב ושוב,
והבנה שאנחנו לא יכולים לעשות את זה לבד.
לא סתם אלו צעדים שבמרכז הצעדים. הם עוד תמצות של המסרים הקבועים שלנו.
תמשיכו לבוא.
