דבר תורה תזונה – כי תשא תשפ"ג

חייב להודות, קשה להמנע מפרשת שבוע שאחד הפסוקים שעניינו אותי כללו רפרנס לשם שלי. מערכת היחסים עם השם שלי (צרי, מבטאים צוֹרי, במלרע, כותבים בלי ו' ועם קמץ קטן/חטף קמץ ולא עם חולם חסר בעיקרון) עוברת תמיד הרבה תהפוכות אבל כולן מתמצות בזה שאני אוהב אותו ככה ואני לא מסוגל שיכתבו אותו יותר מדי עם ו' או יקראו לי צוּרי או משהו כזה. כי זה לא השם שלי. השם שלי זה צרי. זה אומר קטורת, רפואה ולשם הזה יש חתיכת משמעות פה.

פס' ל"ד:

וַיֹּ֩אמֶר֩ יְהֹוָ֨ה אֶל-מֹשֶׁ֜ה קַח-לְךָ֣ סַמִּ֗ים נָטָ֤ף | וּשְׁחֵ֨לֶת֙ וְחֶלְבְּנָ֔ה סַמִּ֖ים וּלְבֹנָ֣ה זַכָּ֑ה בַּ֥ד בְּבַ֖ד יִֽהְיֶֽה:

דבר ראשון, כרגיל, ניתוח מוזיקלי של מה שהולך פה לפי טעמי המקרא. המילה סמים מקבלת פה מוזיקליות כפולה (סימנים שונים), בשני המקרים המוזיקה משהה אותנו על המילה הזו. למה? אלוקים מכוון אותנו לדילר האהוב עלינו בטלגראס? אלוקים מצווה עלינו להפגש עם סבתא או סבא בטקס איוואסקה/סאן פדרו? כנראה שלא, כי הרעיון כאן בסמים הוא לאו דווקא שינוי מצב תודעתי עם פסיכדלים או שימוש בהסנפה בשירותים באיזה דאנס בר תל אביבי – אלא הרבה יותר למקום של התייחדות דרך החוץ והחוש. כלומר, חישה אחרת שמתקדשת – לאו דווקא דרך נרקוטיקה ישירה.

כלי יקר מפרש לנו כאן משהו מעניין שקשור לזה. גם רמב"ם וגם רש"י מתייחסים לכך שלחלבנה יש ריח רע. אז איך זה שהריח הרע הזה מעורבב בדברים נפלאים עם ריח טוב (כמו הנטף שאינו אלא הצרי, טיהי, היי)? ובכן, כי הקטורת, כאספקלריא כוללת משהו, מתייחסת לכלל ישראל. כולל לחטאים. יתרה מזו, דרך האקט הזה של הקטרת הקטורת, כלומר, העירוב הזה בין הכל להכל וההעלאה של הכל להכל – אנחנו מעלים את כל מה שאנחנו למעלה. ה' לא רואה אותנו רק במעשים הטובים שלנו. ה' לא מצפה לנו במקום של טוב בלבד – אלא בכללותנו. אותה כלליות, אותה כוללנות, יכולה להפוך את העוונות ואת הטעויות והפשעים ואת כל מה שאנחנו למשהו מעל לזה – כי זה בדיוק הרעיון בטעויות וחטאים ביקום הזה – הזדמנויות לתיקון, לא רק חטאים קשוחים.

הבה שוב נתבונן על החלק האחרון, על החצי השני של הפסוק שבא אחרי האתנחתא (כלומר, אחרי הפסיק או ה-; שמפריד את שני חלקי הפסוק, למי שלא מכיר טעמים):

בַּ֥ד בְּבַ֖ד יִֽהְיֶֽה

כלומר, הכל יחד. גם החלבנה גם הלבנה הזכה וכו'.

אחד הדברים הקשים שפירושים מסויימים בנצרות הפרוטסטנטית העלו זה העיקרון של לדראון עולם (Damnation). אם תרצו, הרעיון שיש חטאים או בכלל – חטאים כשלעצמם – שלא ניתנים ממש לסליחה ואולי רק הקב"ה (או בפירוש שלהם, ישוע ורוח הקודש גם) יכולים לסלוח עליהם בשערי הפנינה בעולם הבא. לציין, לא הקתולים ולא האורתודוקסים מאמינים בזה, גם לא כל הפרוטסטנטים. אך אותן כתות פרוטסטנטיות, קלווניסטיות ופוריטניות, בסופו של דבר שכן האמינו בגרסה מסויימת של הדוקטרינה הזו הגיעו לאמריקה והקימו את ארצות הברית. שם התפיסה הזו כוננה ומכוננת עד היום, בעיקר בכל מה שבנה את הפסיכיאטריה. עוד לקריאה על זה, נניח פה. עכשיו, מה הקושי בזה? שאין הזדמנות. שזהו, נגעת נסעת. שהחטאים שלך הם איזשהו רע אבסולוטי ולא חלק מהיקום כמו שהוא ולא חלק מהמסע שלך – אלא משהו זר ומנוכר משם. אם אין הזדמנויות, איזה מן עולם זה בשבילנו, שכל שנה ביום כיפור מזכירים לעצמנו שמותר להתפלל עם העבריינים?

**

כך גם מבחינת המסר התזונתי כאן. החטאים, הטעויות, ההחלקות שלנו – הם חלק אינטגרלי מהתהליך. דרך זה אנחנו יכולים להקטיר עצמנו ואת המשמעות שלנו מעלה מעלה. אם אנחנו משכיחים מאיתנו או מזירים (מלשון הזרה, אליינציה, הרחקה והפיכת משהו לזר) את הטעויות שלנו, את האנשים הקשים בחיים שלנו שאנחנו לא יכולים לוותר עליהם, אם אנחנו לא מסוגלים לסלוח, להכליל, לקחת הלאה – אנחנו מפספסים משהו. עוברים על הלכה, למעשה, כי חלק מהקטורת היא להקטיר את החלבנה. חלק מהקטורת היא להקטיר את הקושי. אני מציע לכולםן תמיד לספר הכל. להיות הכי אותנטיים בקשר למה שאנחנו אוכלים ואיך שאנחנו אוכלים – כן, גם אם פתחתם את הבוקר עם קרואסון הכי מושחת שיש ביקום הזה, כן, גם אם הבטחתם שהשבוע לא תפרקו את הצלחות בפסטות וזה כן קרה. למה? כדי שתוכלו לשים זאת בד בבד. כל זה יעלה יחד, כל זה יעבור תהליך. הצל והקושי.

החלבונה, הצל שלנו, לא זקוק שנברח ממנו. הוא זקוק מאיתנו שנביט בו באומץ ונחבק אותו. זה לא אומר להפוך להיות שטן או שד, זה לא אומר להפוך לאלים או לאדם נוראי. לא. הצל – שאולי בתוכו חבויים טאבויים, טראומות, כאבים וגם דברים בלתי מוסריים שאין לנו רצון לנקוט בהם ביום יום שלנו – לא זקוק שנהפוך להיות הוא. הוא זקוק שנקבל אותו כמו שהוא אבל ניתן לו גבולות כמו לכל דבר בחיים שלנו. הצל שלנו הוא חלק מהילד הפגוע/פוגע שלנו בפנים, וכל ילד פגוע/פוגע זקוק לשני דברים – אמפתיה וגבולות. שניהם יחד יוצרים מילה חשובה מאד – חמלה. אין חמלה בלי גבולות או בלי אמפתיה. חמלה בלי גבולות זה רחמים – שקול לזלזול, תקיעה במקום. חמלה בלי אמפתיה היא ענישה, ביורוקרטיה – לא מזלזל, מישהו צריך לנהל רשומות בחיים האלה כדי שהכל יתנהל, אבל בלי אמפתיה, אין לזה את האנושיות הדרושה ואת הרכות שמאפשרת למים לזרום בתוואי הדרך של הנהר. מגיע לנו את שניהם יחד. מגיע לנו לשלב את הצל. מגיע לנו לשלב את החלבנה.

ושימו צרי, זה נעים.