והפעם, על הקשר בין מקום, אנשים ושינוי. שלושה פסוקים מפרק י"ח, בוא נתחיל.
**
וַיָּבֹ֞א יִתְר֨וֹ חֹתֵ֥ן מֹשֶׁ֛ה וּבָנָ֥יו וְאִשְׁתּ֖וֹ אֶל-מֹשֶׁ֑ה אֶ֨ל-הַמִּדְבָּ֔ר אֲשֶׁר-ה֛וּא חֹנֶ֥ה שָׁ֖ם הַ֥ר הָֽאֱלֹהִֽים: (שמות, י"ח פס' ה')
נתחיל בניתוח של טעמי המקרא (מי שלא מכיר אותי מספיק, בתור קורא בתורה מגיל 10 ומוזיקאי חצי מקצועי, זה אחד הדברים שאני מאד אוהב לשים לב אליהם. מי שלא מכיר.ה מה זה – תחשבו על שילוב בין הוראות מוזיקליות, תחביר ודרמה). ויבוא – בגרשיים – להשען על זה מעט, חשיבות על אקט הביאה, במקרה הזה, מלשון להגיע ככל הנראה ולא משהו אחר. פסוקית אחרי האתנחתא, כלומר, פסוקית שנייה (מספיק חשובה כדי להיות נפרדת) מתחילה ב-"אל המדבר". עם זקף קטן, כלומר, פסיק שכזה. אל המדבר, אשר הוא (תביר על ההוא, כלומר, דגש קטן) חונה שם (טפחא על שם, כלומר, פסיק) הר האלוקים. עכשיו, מה מעניין כאן?
אל-המדבררר!… (רפרנס מוזיקלי להלן)
רמב"ן על פסוק א', בהתייחס לפסוק זה: "וראיתי נמי במכילתא (כאן) אל המדבר אשר הוא חונה שם, הרי הכתוב מתמיה עליו שהוא שרוי בתוך כבודו של עולם ובקש לצאת אל המדבר תוהו שאין בו כלום. דעתם לפרש אל המדבר אשר הוא חונה שם, הוא מדבר הר האלהים, כי מאלים ועד הר סיני היה מדבר סין, וספר הכתוב שבא אל קצה המדבר אשר הוא חונה שם, הוא מדבר הר האלהים חורבה. והזכיר זה לשבח יתרו, שעזב ארצו ובא אל המדבר אשר הוא שם בעבור שידע שהוא הר האלהים, כי בו נגלו אליו האלהים, שכבר שמע כל הענין כי ישראל יצאו ממצרים לעבוד את האלהים על ההר הזה (לעיל ג יב), ובא לשם ה' אלהי ישראל. וגם זה נכון הוא:"
שימו לב למה שמודגש. למה שיתרו יצא ממקום הנוחות שלו, מכון כסאו, שרוי בכבוד של עולם – אל המדבר, שאין בו כלום? וממשיך, כי ידע – שהוא הר הא-לוהים כי בו נגלו אליו הא-להים. הופה. יש בעצם צורך מסויים במדבר כמקום, סביבה, סטינג שאליו מתנקזיםות. תחשבו על זה רגע. כבר כתבו בכל כך הרבה מקומות על החשיבות של המדבר לפרקטיקה רוחנית ודתית. מי שצריך, נספק רפרנסים. הנה נניח פוסט אקראי חביב על זה והנה מאמרים קצת יותר רציניים.
עכשיו, לא סוד שאני בארשבעי מלידה ומבטן. אני אמנם חי במושב במרכז ולפני זה כמעט עשור בתל אביב ועוד כמה שנים בקרית שמונה, אבל אני פטריוט בארשבעי בגלל כל מיני סיבות משעשעות יותר ופחות. אחד הדברים שאני לא פחות פטריוט לגבם הוא המדבר והחשיבות של מדבר לנשמה של אדם. המדבר הוא שואב אבק נפלא, ואקום. הוא אמנם מפוצץ אבק, אבל המרחבים השקטים והשטוחים שלו מזמינים אותך להתרחב כמו באסאנאת יוגה משוכללת. להתרוקן. לבוא חדש. יתרו בא אל המדבר. לא ל-, לא בתוך. אל. ארמז לאלוקות וארמז לדבר הכי אלוקי שיש ביקום הזה ובנפש שלנו – תהליכים. יתרו בא להתרוקן, להוריד מעצמו את הסטטוס והאגו שהוא הרוויח כנראה ביושר. אבל ההתרוקנות הזו חשובה כדי ללמוד.
**
וַיֵּצֵ֨א מֹשֶׁ֜ה לִקְרַ֣את חֹֽתְנ֗וֹ וַיִּשְׁתַּ֨חוּ֙ וַיִּשַּׁק-ל֔וֹ וַיִּשְׁאֲל֥וּ אִישׁ-לְרֵעֵ֖הוּ לְשָׁל֑וֹם וַיָּבֹ֖אוּ הָאֹֽהֱלָה: (שמות י"ח פס' ז')
רש"י ולאחריו שלושה מפרשים מתייחסים לחידה מסויימת. מי מנשק את מי? והתשובה הראשונה שחוזרת על עצמה – "איני יודע מי השתחוה למי". רש"י ואחרים מנסים כמובן לתת לזה תשובות אחרות בהמשך אבל כולם מתחילים מהנחת המוצא הזו לא סתם – הם משאירים אותה לנו כרמז מאד גדול להמשך התהליך שדיברתי עליו בפסוק הקודם. תהליך ההתרוקנות בפני הארה. כאשר אנחנו לא יודעים מי השתחווה לפני מי, הווה אומר, שאין לנו מושג מי התייחס למי בתור עליון בהייררכיה. מצד אחד, משה הוא המנהיג העליון של העם היהודי ואדם שהצליח להוביל לשינוי ושחרור אדיר כשליח יחידי של הא-ל. מצד שני, יתרו הוא החותן שלו. השווער. יתרה מזו, ליתרו יש חתיכת חלקים בטאבו של התודעה של משה והוא בעצמו מנהיג רוחני ובכלל של מדיין. שניהם מתייחסים, לפי הפרשנות הזו, אחד לאחד, כשווים. כבני אדם. אני אוהב תמיד לתת כאן רפרנס לחיבור המדהים והחשוב כל כך של מרטין בובר, "אני ואתה" (הנה הרחבת המתרגם על החשיבות העצומה של החיבור המהמם הזה). אגב עצה חמה, התרגום העברי שאני נתקלתי בו היה בלתי קריא – אני בעד התרגומים האנגליים או אם אתם יודעיםות גרמנית – הידד לכםן. תהנו.
עכשיו, בקצרה ובתקווה שאני עושה חסד ולא פשע לבובר, הרעיון הגדול של בובר בספר הוא האופן בו אנחנו מתייחסים לאחר ביקום שלנו – האם זה אחר שהוא ובכן, אובייקט, עצם; או שמא אדם, סובייקט? הרי לסובייקט אי אפשר להתייחס כ-"זה" או "הוא" אלא אך ורק בלשון אחת – "את.ה". כלומר, גוף שני. לדבר על אחרים זה לא לדבר עם אחרים. יש חתיכת הבדל בין השניים. כאשר יש דיבור בין שני "אתה", כלומר בין שני סובייקטים, לא יכול להיות הבדל (" זיקה היא הדדיות. האתה שלי פועל עלי כשם שאני פועל עליו. תלמידינו מעצבים אותנו, פועלי- ידינו בונים אותנו" עמ' 6). לא יכול להיות גם עבר או עתיד. יכול להיות הווה וזהו, כי זה מה שיש בין שניים. שיחה שהיא עכשיו וכל דבר אחר זה לדבר על ולא עם ("בריות נחיות בהווה, מושאיּות – בעבר", עמ' 5) לכן גם אין הבדל בדיוק. כן, יש שני סובייקטים מובחנים, אבל כשהם מתאחדים יחד – "האומר אתה אין לו משהו, אין לו כלום, אבל הוא עומד בתוך זיקה." (עמ' 2).
משה ויתרו הם במסגרת זיקה של אני-אתה. אין להם כלום. הם עומדים בזיקה.
**
וַיֹּ֘אמֶר֘ יִתְרוֹ֒ בָּר֣וּךְ יְהֹוָ֔ה אֲשֶׁ֨ר הִצִּ֥יל אֶתְכֶ֛ם מִיַּ֥ד מִצְרַ֖יִם וּמִיַּ֣ד פַּרְעֹ֑ה אֲשֶׁ֤ר הִצִּיל֙ אֶת-הָעָ֔ם מִתַּ֖חַת יַד-מִצְרָֽיִם: (שמות י"ח פס' י')
רש"י: אשר הציל אתכם מיד מצרים. אומה קשה: ומיד פרעה. מלך קשה: מתחת יד מצרים. כתרגומו לשון רדוי ומרות, היד (ר) שהיו מכבידים עליהם, היא העבודה
רמב"ן: אשר הציל אתכם מיד מצרים ומיד פרעה. כי עשה עמכם נס גדול שלא הרגו אתכם פרעה ועמו, כי באו בעבורכם עליהם מכות גדולות בארצם. והיה הנס הזה גדול במשה, על כן הזכירו לנכח בכלל, ואמר "אתכם", אתה והעם. ועוד נס אחר, אשר הציל את העם מתחת יד מצרים, שהיו הם במצרים ויצאו משם לחירות עולם. ור"א אמר כי ברך תחלה השם אשר הציל אתכם אתה ואהרן שבאו המכות על ידכם לפרעה ולמצרים, ואחרי כן ברך אשר הציל את העם מתחת יד מצרים במצרים ובים
ספורנו: אשר הציל אתכם. משה ואת אהרן: מיד מצרים. בהכותכם אותם: ומיד פרעה. בבאכם להתרות בו: אשר הציל את העם. המשועבדים
שימו לב בעצם לחלוקה המעניינת שהן המקרא והן שלושת המפרשים כאן מציעים לנו. הרי, שיש כאן ברוך ה' על שלושה דברים – הציל אתכם מיד מצרים, מיד פרעה, הציל את העם מתחת יד מצרים. למעשה זו לא חלוקה אחת, אלא כמה וכמה תת חלוקות:
- מצרים בתור עם קשה, פרעה בתור מנהיג קשה (ראש קשה, סימבול קשה), שעבוד (קשה).
- משה והעם/משה ואהרון למול כלל העם עצמו
- מהכות משה ואהרון במצרים כעם; מהאתגור שנעשה על ידי משה ואהרון לפרעה; לברך על החופש שניתן לעם ישראל כולו משעבוד – חירות עולם כלשון הרמב"ן.
יש כאן בעצם כמה וכמה חלוקות אפשריות שאפשר כמעט לעשות להן גרפים מתוחכמים. הפרדה בין משה ואהרון/העם למול העם בכללותו; ההפרדה בין המצרים ופרעה ושוב האיחוד הזה בין כלל מצרים לכלל ישראל; וכו'. אני בוחר לפרשן את המצב המורכב הזה יחד כמעין אלגוריתם אפשרי שמתייחס לפרקטיקה בה אדם או קבוצה מייצרים שינוי בחיים שלהם. ראשית כל, ברכה – זה מתאפשר רק כי יש תנאים שאי אפשר לשלוט בהם שמאפשרים את זה. שנית, מתחילים מכך שהראש/הנהגה (פנימית? חיצונית?) מנסה להשפיע על הווקטור המנוגד הגדול, העם המצרי עצמו. אחר כך, מתעלים מעלה, בין קודקוד לקודקוד – בין המנהיגים או השילוב של המנהיג והכלל לבין המנהיג נטו של מה שמנסים לשנות, כלומר, הסיבה/העיקר/הפנימיות/ה"ראש" המנוגד; ובסוף, האיחוד מול האיחוד – החופש, החירות מתחת היד.
***
אז, איך אני משלב את כל הלקחים כאן למקום של שינוי אורח חיים ותזונה?
כמה לקחים שלדעתי אפשר לקחת מכאן.
- כל שינוי זקוק קודם כל לסטינג (SETTING), למרחב שינוי. לעיתים יש צורך ללכת למרחבים שונים מאד מהיום-יום שלנו כדי לייצר את השינוי הזה או לנכוח בו. לא רע לחשוב מדי פעם על מרחבי מדבר – הן מדבר פיזי (תטיילו, אם צריכיםות המלצות, תגידו); הן ריטריטים או סופישבוע כיפיים ומאתגרים; הן סטינג טיפולי חדש או ישן. בארבע קירות הקליניקה יכולה להיות הריקות הזו והאפשרות לקבל דברים מחדש.
- בכללי, אני בעד מערכות יחסים שמזהות אתה ומדברות בגוף שני ולא שלישי (או ראשון). כלומר, להתבסס על הקשבה ואמפתיה. ובכלל החיבור בכללותו של בובר (הוא מאלה שקוראים בהם שוב ושוב, לפעמים באקראיות). אבל מעבר לזה – מערכות יחסים הן מרכיב חשוב (אולי הכי חשוב ועיקרי?) בחיים שלנו. גם אוכל הוא מערכת יחסים. גם אוכל יכול להיות אתה לפעמים. אני לא אומר שצריך להתחיל לחשוב על שיח סימטרי עם מלפפונים – אבל עם אחרים בעולם שלנו ועם ההבנה שזה משפיע, ואפילו חלק, מהמקום שלנו שמתנקה כחלק מהליך של שינוי, למה לא?
- השינוי כשלעצמו הוא רב שלבי. יש כל מיני מודלים להביט בשינוי ואולי במקומות אחרים נדבר על זה כך או אחרת. אבל הפרשה כאן מלמדת אותנו משהו מעניין על הפרדת הכוחות ועל החיבור בינהם מחדש. הכוחות הללו מייצגים מאבק שבסופו של דבר מגיע שחרור, חירות – כזו שיש לפעול בה שוב ושוב, להתקיים לתוכה שוב ושוב. כל שנה מחדש, כל יום מחדש, כל רגע מחדש לצאת ממצרים, כל רגע לברך על האופציה הזו. לברך על זה שיכולה להיות לנו הסוכנות להביט בפני ים הדברים הקשים מולנו, בפני השליט באותם הדברים (בתוכנו או מבחוץ), ולהשתחרר ממנו.
יום משחרר לכל
3>
