הפעם אני בוחר לנסות לקשר שני דברים שונים שעולים ממש מתחילת הפרשה שמרתקים אותי לחלוטין – הקשר בין מקום לזהות, זיכרון קולקטיבי וההשפעה המהדהדת הזו בין זהות של מקום לבין זהות אישית.
תזונה היא ממשק נורא מעניין זהותי. בוא נתחיל מהחשיבה הביולוגית לשנייה, בסדר? אנחנו מכניסים דברים מבחוץ (אוכל) דרך צינור העיכול שלנו, שמתחיל בפה ומסתיים אי שם בפי הטבעת – בואכה לא מעט איזורים, חומרים שהגוף שלנו מפריש וכו' – ובעצם המזון מתעכל דרך הצינור הארוך הזה ונכנס פנימה. לעיתים, חלקו בכלל לא נכנס פנימה, אלא יוצא החוצה, מאכיל חיידקים שקורים אותנו בדרך או מניע תהליכים אחרים מרתקים. זה הרעיון הבסיסי. ממשק בין פנים וחוץ. אני למול אחר או לא-אני. כמעט בינארי. כמעט.
העניין המרתק הוא שכמובן ל-לא אני יש השפעה ניכרת על ה-אני. ואחד המרכיבים של אותו לא-אני הוא בעצם הסביבה המיידית. יהא זה אקלים, מזג אוויר, אנשים אחרים, אדמה אחרת או כמות הטילים הממוצעת שמרחפת מלמעלה.
כאן נכנסת הפרשה עם ממשק הזהות, הסביבה והחוויה שלנו בין לבין.
נתחיל.
הסיפור שנציג הוא אחד הסיפורים המפורסמים בתורה – יעקב יוצא מבאר שבע (אימפריה!) ובדרך עוצר במקום כלשהו, שאחר כך נגלה את שמו. השמש יורדת מהר, הוא מארגן לעצמו אבנים ונרדם, חולם על מלאכים עולים ויורדים, מקבל הבטחה שאנחנו משתמשים בה כהמשך קושאן על הארץ, מתעורר, מובך פעמיים, עושה טקס וקורא לעיר עם שם מעניין מאד.
אבל בוא נפרק את זה שנייה.
בראשית כ"ט י':
וַיֵּצֵ֥א יַֽעֲקֹ֖ב מִבְּאֵ֣ר שָׁ֑בַע וַיֵּ֖לֶךְ חָרָֽנָה:
רשי:"…ולמה הזכיר יציאתו, אלא מגיד שיציאת צדיק מן המקום עושה רושם, שבזמן שהצדיק בעיר, הוא הודה, הוא זיוה, הוא הדרה, יצא משם, פנה הודה, פנה זיוה, פנה הדרה. וכן ותצא מן המקום (רות א, ז.), (ו) האמור בנעמי ורות…"
רש"י מסביר לנו על ההתחלה שמה שהמונח "יציאה" משומש בו, ולא נניח, הליכה או פנייה או כל דבר אחר – הוא ענין של העתקת כמה תכונות חיוביות. הוד, זיו, הדר. מאתגר קבליסטית קצת? אולי. אבל הרעיון הוא כזה, כמו שאני מבין אותו לפחות – אין המקום מקדש, אלא האדם ומעשיו. אם אדם ומעשיו והשפעתו על הסביבה הולך למקום אחר, הסביבה מושפעת מזה. לעיתים, בצורה כזו שמספיק שתגרע מהמצב"ה אחד או שניים והכל ישתנה. יש שאומרים שהסיבה שכל כך הרבה מקומות קדושים הן למוסלמים והן ליהודים יחד קשורים לזהות האב המשותף האכסיולוגי/תאולוגי – אברהם אבינו. אבל על ההתחלה, האדם חשוב, לא המקום. אוקי, בוא נמשיך הלאה.
פסוק יא':
וַיִּפְגַּ֨ע בַּמָּק֜וֹם וַיָּ֤לֶן שָׁם֙ כִּי-בָ֣א הַשֶּׁ֔מֶשׁ וַיִּקַּח֙ מֵֽאַבְנֵ֣י הַמָּק֔וֹם וַיָּ֖שֶׂם מְרַֽאֲשֹׁתָ֑יו וַיִּשְׁכַּ֖ב בַּמָּק֥וֹם הַהֽוּא:
רש"י: "…לא הזכיר הכתוב באיזה מקום, אלא במקום הנזכר במקום אחר, הוא הר המוריה, שנאמר בו וירא את המקום מרחוק… כי בא השמש. היה לו לכתוב ויבא השמש וילן שם, כי בא השמש משמע, ששקעה לו חמה פתאום שלא בעונתה כדי שילין שם. וישם מראשותיו. עשאן כמין מרזב סביב לראשו, שירא מפני חיות רעות, התחילו מריבות זו את זו, זאת אומרת עלי יניח צדיק את ראשו, וזאת אומרת עלי יניח, מיד עשאן הקב"ה אבן אחת, וזהו שנאמר ויקח את האבן אשר שם מראשותיו (פסוק י"ח בהמשך):…"
המקום כאן מקבל קצת יותר משמעות, אבל עדיין, לא מאד. למה? כי עדיין אין למקום שם. עדיין הדמות העיקרית היא הזהות של יעקב, בתור זה שפוגע במקום (ומעניין שדווקא פוגע, המפרשים נותנים על זה את הדעת אבל לדעתי אפשר להיות אפילו חופשיים יותר), כי בא השמש – שקעה לו חמה פתאום. כלומר, הנה, הסביבה מקבלת כאן תפקיד דרמטי. לא עוד זוהר הצדיק הבודד אלא הפעם העולם כולו מתכנס אליו. איזו דרמה. יתרה מזו, רש"י מספר לנו בהמשך שאותן אבנים שהוא מכנס – שבהמשך בפסוקים הבאים הופכת לאבן אחת – גם כאן, זו דרמה. דרמה שבעצם הפעם, הסביבה מתייחדת עבור האדם. כבר, תחשבו שנייה, אם אתם הגיבורים בסיפור של החיים שלכם, איך הסביבה מתייחסת אליכם כאותו.ה גיבור.ה?
פסוק י"ג (כן, קצת קפצנו, בכוונה):
וְהִנֵּ֨ה יְהֹוָ֜ה נִצָּ֣ב עָלָיו֘ וַיֹּאמַר֒ אֲנִ֣י יְהֹוָ֗ה אֱלֹהֵי֙ אַבְרָהָ֣ם אָבִ֔יךָ וֵֽאלֹהֵ֖י יִצְחָ֑ק הָאָ֗רֶץ אֲשֶׁ֤ר אַתָּה֙ שֹׁכֵ֣ב עָלֶ֔יהָ לְךָ֥ אֶתְּנֶ֖נָּה וּלְזַרְעֶֽךָ:
רש"י: "…דאם לא כן מאי רבותיה הוא שנתן לו את הארץ אשר שכב עליה שהוא רק ד' אמות, ועל זה קאמר קיפל הקב"ה, וקשה למה קיפל אותה לו בתוך ד' אמות, יש לומר כדי שתהיה נוח לכבוש כל ארץ ישראל כארבע אמות אשר הוא שוכב עליהם, שכל ארץ ישראל כלולה בה…"
סצינה. קודם, דילגנו על הקטע של הסולם כי באמת שאין לי משהו מיוחד להגיד על זה כרגע, אבל הסצינה כאן די מהממת. אני אנסה שנייה לפסק את זה כאן ותנסו לנשום איתי את סימני הפיסוק לפי הטעמים, כי זה די מרתק: "והנה, ה'…! נצב עליו! ויאמר! אני, ה'! אלוקי אברהם אביך, ואלוהי, יצחק; הארץ, אשר אתה שוכב עליה, לך אתננה, ולזרעך". המוזיקה עברה? מצליחיםות לדמיין?
עכשיו, יש מלא דברים לשים לב אליהם כאן שאפשר להמשיך ולחפור, אבל אני מתעקש להסתכל על משהו אחר. "הארץ, אשר אתה שוכב עליה? לך אתננה, ולזרעך". רש"י שואל – מה, התכוונו לד' אמות, כלומר, למיקום הפיזי העכשווי שלו, המיידי שלו, כמו השולחן והכסא שאני יושב עליהם עכשיו? לא. הכוונה היא למטאפורה. האדמה ההיא שאתה שוכב עליה – ותחשבו שנייה על האינטימיות שיש נלו בזה שיעקב שוכב על האדמה הזו, על אבנים, אבנים שהתעקשו להתאגד סביבו כי האדמה בעצם רצתה אותו כמו שהוא נועד אליה, אולי. נוח לכבוש את ישראל – אוקי, לא נכנס כרגע למשמעויות הפוליטיות המורכבות, אבל הרעיון הזה – שבאדמה שאתה עליה, "כל ארץ ישראל כלולה בה". תחשבו על זה. רקורסיה, מטאפורה, העובדה היפה הזו שבעצם אנחנו יכולים לעשות מסמל קטן כל כך הרבה עבור עצמנו – כך גם כאן. הפיסה הקטנה הזו? כל המקום הזה הוא בעצם שלך. לא רק שלך, שלך ולזרעך. להמשך שלך.
כלומר, כאן האדמה מתחילה לקבל יותר ויותר תפקיד. היא קודם כל חסרת שם, אבל מתחילה לפעול כסביבה – תחילה גורמי השמיים (השמש) ואז האבנים שלפי הפירוש "מתאגדות להן" יחד ורבות על להחזיק דמות כל כך חשובה על עצמן, כמכילות – ובהמשך, האדמה עליה אתה שכוב, ובכן, היא הופכת למטאפורה הקריטית של חייך ולא רק חייך – המורשת שלך, הזהות הקולקטיבית שלך ושל מי שיהיה אחר כך. שזה, ובכן, הרבה ממי שקורא פה במובן מסויים.
בטאו טה צ'ינג, ספר הדרך והסגולה, הספר הבסיסי של הד'אואיזם כתוב לנו בפרק 47 (תרגום עקום שלי):
"החכם, בלא לצאת מהדלת, יודע את העולם; בלא להביט בחלון, יודע את חיי השמים; ככל שאחד מתרחק כך הוא יודע פחות, כך החכם יודע בלא לנוע, מקנה שמות לדברים בלי לראותם, ועושה עבודה בלי מאמץ".
כמה זה פוגש את זה לדעתכםן?
הסביבה והאדמה מקבלות כאן תפקיד שהוא כאילו משני, אבל כמו הרבה תפקידים משניים בהרבה מדיומים שונים, התפקיד הזה נותן מטרה, נותן כיוון ובעיקר נותן משמעויות על גבי משמעויות. אדמה וסביבה אינן רק ממשק שאיתו אנו מתמשקים על מנת להכיל או להאכיל (אהח, עברית שפה יפה) את עצמנו. לא. היא משמעות מסויימת שיש לנו איתו מערכת יחסים אינטימית (שכובים עליה). היא הופכת למדיום ולמשמעות. הסביבה היא המשמעות אליה אנחנו זוהרים. לא עוד לזהור עבור עצמנו ולתת הוד למקום – אלא להתאחד בין הזוהר הפנימי לחיצוני האפשרי.
קופצים שוב, פסוק ט"ז:
וַיִּיקַ֣ץ יַֽעֲקֹב֘ מִשְּׁנָתוֹ֒ וַיֹּ֗אמֶר אָכֵן֙ יֵ֣שׁ יְהֹוָ֔ה בַּמָּק֖וֹם הַזֶּ֑ה וְאָֽנֹכִ֖י לֹ֥א יָדָֽעְתִּי:
שוב, מוזיקה! "ויקץ יעקב! משנתו…! ויאמר, אכן יש ה', במקום, הזה; ואנכי… לא ידעתי." כן כן, זה הטעמים. תנו למוזיקה לחלחל שנייה.
אור חיים: "…צריך לדעת כוונת אומרו אכן, שנראה כי נתגלה לו הנעלם. עוד מה תמיהא זו ואנכי לא ידעתי שנראה שצריך הוא לדעת כל נסתר. ויתבאר על דרך אומרם ז"ל (חולין צא:) כי בא השמש שקעה לו שלא בעונתה לשכב שם בבית מלון המאושר, ויעקב לא הרגיש טעם הערב שמש שלא בזמנו, לזה כשבא החלום ברוב ענין אז הוכר לו הנסתר טעם הערב שמש, והוא אומרו אכן יש ה' וגו' ולזה העריב השמש לצורך שכיבה במקום הזה. ואומרו יש ה' פי' שם הוא מקום שבו ה' מצוי תמיד יותר מכל המקומות, ואשר לזה רצה ה' לדבר אתו שם מדי עוברו שמה, ואמר ואנכי לא ידעתי קודם טעם הדבר כי אם היה יודע היה מכין עצמו לנבואה כי הנבואה צריכה הכנה כידוע. ואפשר אם היה מכין עצמו היה מתנבא בהקיץ ולא בחלום ידבר בו, ולזה מתאונן על מה שלא השכיל על דבר. ורש"י ז"ל פי' ואם ידעתי לא ישנתי במקום קדוש ע"כ. ואם לזה לבד נתכוין נאמר אליו ואם לא ישנת לא היית חולם חלום נבואיי בכל ההבטחות, ובהכרח להשלים הכוונה במה שפירשתי."
יעקב מתעורר (הטעמים עושים את זה דרמטי – אולי, כמוני וכמו אחריםות, לקח לו זמן? היה קשוח? ההתעוררות מחלום כל כך משמעותי הייתה חתיכת מסע?), ואומר – אכן (אכן!) יש ה' במקום הזה. הופה. המקום מקבל זהות מעבר לזה. ה"אני העליון" או "כח עליון" או איך שלא תקראו ותכנו את הזהות של הדבר הזה בחיים שלכםן, אם בכלל יש כזה אצלכםן – מקבל הכלאה מסויימת למקום. כלומר, הופה. פתאום כן, יש מצב שלאלוקות יש מקום. או יותר נכון, המקום מייצג אלוקות. ואנכי, לא ידעתי. פאק! אומר יעקב, פאק! לא ידעתי! המפרשים – רש"י, שפתי חכמים ועוד – מסתכלים על זה מתוך מקום שאילו היה יודע, היה מתכונן.
מצחיק, אבל גם סבא של יעקב חווה דבר דומה. שלושה אורחים במדבר, כמה פרשות אחורה, כשאברהם רץ ואץ ומתארגן על האורחים שלו – ובכן, כאן גם כן הנבואה באה לא במוכנות, למרות שכל המפרשים מדברים ל זה של נבואה זה הרי דבר שצריך להתכונן אליו. זה טקס.
אנחנו הרבה פעמים בחיים חושבים ששינויים גדולים, דברים גדולים, הבנות גדולות, הצלחות גדולות – באות כי אנחנו מכינים את עצמנו. ה' יודע שיש לי כמויות אדירות של טקסים ושל נסיונות לגרום לעצמי לכל מיני דברים כדי להביא את עצמי לעשות כל מיני דברים שבא לי יותר או פחות. זה ענין של ממשק בין הסביבה שלי (כמה הבית מסודר/נקי? כמה יש לי איזורים שאפשר לכתוב בהם בשקט?) למול הסביבה הפנימית שלי (כמה אני בטוב? רגוע? חרד?). תחשבו על זה. לכמה דברים בחיים היינו במצב של "ואנכי לא ידעתי"? האהבה שלנו בחיים, התכוננו אליה? תאונות נוראיות או דברים נהדרים נהדרים, תאונות טובות אם תרצו – לכמה מהם התכוננתם?
אתן לכם דוגמה של טמטומו של עולם מסיפור טיפולי. מטופל.ת שלי, צעיר.ה (המין/מגדר מטושטש לצרכי סודיות מוחלטת), עם מחלת ושט מזעזעת. אסופגיטיס אאוזונופילית. חתיכת זבל של דבר. ענייני בירוקרטיה הכריעו, ותור לגסטרואנטרנולוג, רופא שצריך לטפל בו.ה+ בדיקת גסטרו' שבהם צריכותים לעבור נקבע לעוד המון זמן יחסית. הם בינתיים, מקיאיםות כל הזמן. זה לא תקין. זה לא טוב. זה מסכן את הושט. זה לא קול בכלל. הרופא משפחה ניסה לעזור להם, לא הלך. צלצלתי ליאנקו. יאנקו התחיל התמחות ברפואת משפחה. יאנקו בטעות במכבי. יאנקו הרים טלפונים, סידר להם תור מוקדם יותר. THE DAY IS SAVED. למה הזכרתי את יאנקו? כי את יאנקו לא הייתי מכיר באף דרך אם לא הייתי בטעות עולה על אוטובוס בצבא; בטעות מתחיל שיחה עם קמ"א צעיר עם שיער ארוך, אחרי שאני גזזתי את שלי בגז לפני הגיוס; והמשכנו לשמור על קשר כי מצאנו את עצמנו עם אחלה תחומי עניין משותפים; ושמרנו קשר במשך כל השנים האלה על אש קטנה, אבל עדיין עם חיבה יתרה. והנה, הוא קיבל הזדמנות להציל חיים בדרך עקיפה. אבל הציל. ואנכי לא ידעתי, באותו רגע מלפני איזה 15~ שנה, שאותו הקמ"א הצעיר עם השיער הארוך ששירת בבסיס של אחותי, הולך עוד 15 שנה לא פחות מלהציל לי מטופלת מגורל מחורבן במיוחד. לא פחות. אנכי לא ידעתי. עונים על זה יפה המפרשים – אם לא היית חולם על זה, לא היית יודע; אם לא היית עושה את זה, זה לא היה קורה ככה. ודברים, ביקום שלנו, קורים כמו שהם קורים. לא אחרת. אחלה מסר של קבלה יש כאן. פשוט לקבל שזה איך שדברים הולכים. השמש שוקעת מהר יותר ואתה אולי חושד אבל לא שם לב; אתה מכנס אבנים כי מפחיד בחוץ והן מתחברות לאחת; אתה חווה חלום ושוכב על האדמה ומתייחד, מתאחד ואתה גם כועס על עצמך בסוף – אבל ככה הדברים היו צריכים להיות.
עוד על כך מהד'או טה צ'ינג, פרק 41, שוב, תרגום חופשי מכמה תרגומים באנגלית אז סליחה על חוסר דיוקים משווע: "התלמיד החכם כאשר שומע על הד'או(או, הגיון) משתדל לתרגלו ולכוון אליו. התלמיד הממוצע, ינסה לשמור על הד'או (או הגיון) ולעיתים יאבד. התלמיד הטיפש, ישמע על הד'או/הגיון, ויצחק. אם לא היה צוחק, לא היה זה ד'או."
דברים קורים כי הם קורים. אתה יכול לנסות להבין את זה, אתה יכול לנסות לפקשש עם זה ואתה יכול לצחוק על זה. אם לא תצחק מזה לפעמים (כי כולנו טיפשים לפעמים), זה לא באמת זה. אבל זה זה ולכן צוחקים.
פסוק י"ז:
וַיִּירָא֙ וַיֹּאמַ֔ר מַה-נּוֹרָ֖א הַמָּק֣וֹם הַזֶּ֑ה אֵ֣ין זֶ֗ה כִּ֚י אִם-בֵּ֣ית אֱלֹהִ֔ים וְזֶ֖ה שַׁ֥עַר הַשָּׁמָֽיִם:
רש"י: "כי אם בית אלהים. אמר רבי אלעזר בשם רבי יוסי בן זמרא, הסולם הזה עומד בבאר שבע, ואמצע שיפועו מגיע כנגד בית המקדש, שבאר שבע עומד בדרומה של יהודה, וירושלים בצפונה, בגבול שבין יהודה ובנימין, ובית אל היה בצפון של נחלת בנימין, בגבול שבין בנימין ובין בני יוסף, נמצא סולם שרגליו בבאר שבע וראשו בבית אל, מגיע אמצע שיפועו נגד ירושלים, וכלפי שאמרו רבותינו, שאמר הקב"ה, צדיק זה בא לבית מלוני ויפטר בלא לינה, ועוד אמרו, יעקב קראו לירושלים בית אל, וזו לוז היא ולא ירושלים, ומהיכן למדו לומר כן, אומר אני שנעקר הר המוריה ובא לכאן, וזו היא קפיצת הארץ האמורה בשחיטת חולין…"
יעקב ממשיך קצת בהאשמה עצמית, או לפחות זה מה שאני שומע. מה נורא, המקום הזה! אין זה, כי אם בית אלוקים, וזה, שער השמים! יעקב לא מבין איך זה שבמקום שיש בו את הקונספט הזה של קדושה (הרי, שוב, בהתחלה, למקום לא היה קונספט קדוש לכאורה, בפרשה הספציפית הזו, אלא לאדם בלבד). איך זה, שהוא גם לא מוכן לנבואה, וגם במקום שבו כל זה קורה ואין כלום שמאגד את זה? קצת מזכיר לי את המקום הזה שכמטפל אני לפעמים שומע אנשים כל כך מוכשרים ומהממים מדברים על עצמם בצורה כל כך מקטינה. זה שער השמים, ואתם מדברים על עצמכם ככה? מה העניין? ובכן, העניין הוא לעבוד על זה ולהבין איך המנגנון קרה אבל בסופו של יום – האם יעקב לא צריך קצת לקחת את זה יותר באיזי? אולי. ואולי לא, אני לא יודע איך הוא חווה את זה. שזו, אגב, נקודה להתבונן בה: האם מה שאנחנו יכולים לחוות לעיתים כמשהו מאד קשוח ונוקשה, הוא בעצם, חמלה מסויימת? לא יודע. זה כל אדם לעצמו ושישאל את עצמו, האם אקט מסויים הוא חמלה או לא. לא לפחד לשאול. לא לפחד לענות. במקרה הכי גרוע, משנים את התשובה בהמשך. הכל טוב.
אבל מעבר לזה, המפרשים כאן נכנסים עמוק מאד לסוגייה של המיקום. עד כדי, טריגונומטריה של קדושה – המתחילה בבאר שבע (אימפריה!), מתמשכת אל בית אל (המקום הנוכחי, אבל, אולי ירושלים?);ירושלים; והעיר לוז, שמתמשכת לנו בפסוקים הבאים. על לוז, העיר המיתולוגית, בהמשך.
נוסף לזה, כאן הדמות של אלוקים נכנסת יותר למדרש כחלק מהמקום הזה של האינטרקציה בין הסביבה-זהות. אדם מגיע לבית מלוני ולא ילון? מי שאני מייעד לו כל כך תפקיד חשוב בסיפור כאן, לא ישן איפה שאני ישן? אלוקים, מסתבר לפי הדרש, מעין מארח. אבל זה מעבר לאירוח או נימוס ואטיקט. לא, מדובר כאן באקט של אהבה. הא-ל הוא המתווך כאן בין הסביבה לבין הזהות, בין האדם לבין הקולקטיב הסיפורי שלו והעיצוב שלו. דרך השינה, השכיבה, השינוי של הזמן, האבנים והמלאכים יכול איחוד הזהות הזה להתגשם ומכאן שלא סתם המקום כל כך טמוע בא.נשים – ניסינו 2000~ שנה לנדוד, גם לפני זה. עבד חצי כח. עובד היום חצי כח. גם לגור פה, לא לפעמים להיט גדול, כן? אינפלציה, אלימות, כיבוש, איך שלא תקראו לזה, הכל טוב. אבל כן. יש משמעות לאדם למקום שלו. ויש משמעות לסיפור שהמקום שלו מספר והוא מספר על המקום שלו.
כך גם האוכל והחשיבה שלנו למול זה.
פסוק י"ח:
וַיַּשְׁכֵּ֨ם יַֽעֲקֹ֜ב בַּבֹּ֗קֶר וַיִּקַּ֤ח אֶת-הָאֶ֨בֶן֙ אֲשֶׁר-שָׂ֣ם מְרַֽאֲשֹׁתָ֔יו וַיָּ֥שֶׂם אֹתָ֖הּ מַצֵּבָ֑ה וַיִּצֹ֥ק שֶׁ֖מֶן עַל-רֹאשָֽׁהּ:
אין לי מה להביא כאן מפרשים, אלא רק להזכיר – הי, פתאום יש לנו אבן אחת ולא מלא אבנים! נו, המדרש של מקודם מובן עכשיו, לא? עכשיו, שימו לב. יש כאן מצבה ושמן על ראשה. הופה, זה אחד הדברים שאחר כך כיהודים אנחנו לא עושים. אבל, למצבה הזו יהיה חתיכת תפקיד בהמשך. רגע.
פסוק י"ט:
וַיִּקְרָ֛א אֶת-שֵׁם-הַמָּק֥וֹם הַה֖וּא בֵּית-אֵ֑ל וְאוּלָ֛ם ל֥וּז שֵׁם-הָעִ֖יר לָרִֽאשֹׁנָֽה:
על הפסוק הזה אין ממש מפרשים. זה ממשיך את השני-פסוקים-קודם שהיה לנו על מיקומים, דיון על מיקום וחשיבותו של מיקום והשייום של מקום. ובעיקר, זה ההזדמנות להביא את המדרשים על לוז, כדי תשכירו, כי באמת שזה מגניב ברמות. לוז נזכרת לנו בשנית, כלומר, אולי זו לוז אחרת – לוז שנייה – נזכרת בספר שופטים. עליה, התלמוד מספר:
"היא לוז שצובעין בה תכלת, היא לוז שבא סנחריב ולא בלבלה, נבוכדנצר ולא החריבה, ואף מלאך המות אין לו רשות לעבור בה, אלא זקנים שבה, בזמן שדעתן קצה עליהן יוצאין חוץ לחומה והן מתים… (סוטה מו ב)"
אז זו עיר שנעשית בה טכניקה שאבדה מאז (וכנראה כבר אז אבדה?) – צביעת התכלת מהשבלולים לטליתות; לוז שהגיע עליה שר צבא רציני מאד (סנחריב, מלך אשור) ולא הצליח להרוס אותה; גם לא נבו-כודורו-אוצורו, המלך הכשדי שהחריב את ירושלים; וגם… מלאך המוות בעצמו לא יכול להכנס בה. אבל זקנים שכבר די חאלס, יוצאים מהחומה ומתים. איזה, תיאור, מדהים! אההה! איך לא השתמשו בזה יותר במד"ב/פנטזיה איך? איך???
בכל אופן, האם זו אותה הלוז? לא ברור, ואם מישהו רוצה לתקן אותי, לכו על זה. אבל, הייתי חייב. אין לזה שום קשר לנקודה שלי פה, פשוט, זה מהמם.
פסוק כ"ב:
וְהָאֶ֣בֶן הַזֹּ֗את אֲשֶׁר-שַׂ֨מְתִּי֙ מַצֵּבָ֔ה יִֽהְיֶ֖ה בֵּ֣ית אֱלֹהִ֑ים וְכֹל֙ אֲשֶׁ֣ר תִּֽתֶּן-לִ֔י עַשֵּׂ֖ר אֲעַשְּׂרֶ֥נּוּ לָֽךְ:
הדבר החשוב כאן הוא המחצית הראשונה של הפסוק – המצבה, זה לא מצבה כדי שנעקוד ונעבוד בה – היא תזכורת שאני אחזור ואבנה פה בית.
לכן, המסורת מתייחסת כאן להתקיימות המקום הקדוש שיהפוך להיות בית המקדש; כלומר שזה הר מוריה; כלומר שכאן סבא של יעקב עקד את אבא שלו; כלומר, הנה, יש מקום שמתקשר יותר ויותר למורשת, לזיכרון הקולקטיבי. והכל התחיל בכלל מזהות בתור הוד, ולא מקום בתור קדושה.
אוקי, זה היה קצת ארוך. אבל מה המסרים התזונתיים כאן?
האינטרקציה בין מקום לבית זהות, בין אני לבין לא-אני, ועד כמה הלא-אני מגשים/מקיים/מחייה/יוצר את האני הוא אחד הדברים המעניינים בתזונה. תחשבו שנייה על התזונה המומלצת בארצנו – התזונה הים תיכונית. האם היה כך אם ארץ ישראל הייתה ממוקמת לחופי הים הסיני/יפני? או לחופי אנטרטיקה? או דרום אמריקה? לא בטוח. החקלאות שונה, המקום שונה. אבל המקום משפיע, מאד. ואיך מבחינת האמרה הזו, משנה מקום משנה מזל? ומה בעצם המשמעות של חווית "בית", ברמה הזו? עד כמה האוכל מהווה לנו את הבית המהותי שלנו, ולהפך, עד כמה לא חשוב מה נאכל בבית זה יהיה אוכל של בית? האם הקוסקוס של אמא שלי הוא פחות בית מהגולאש, שכן הגולאש הוא יותר הונגרי מאשר הקוסקוס הצפון-אפריקאי?
הממשק בין הסביבה לבין חווית הבית וחווית הזהות שלנו, בין אם אישית (הארץ שאנחנו שוכבים עליה) או הקולקטיבית (הארץ שמקופלת בתוך השכיבה הזו) – משפיעה מאד על ההחלטות שלנו, אך גם, להפך. ההחלטות שלנו משפיעות על הארץ, על הסביבה שלנו. אפשר להסתכל על זה פוליטית (בחירות, אקטיביזם) ואפשר לבחון את זה אקולוגית (התזונה שלנו משפיעה על הכלכלה שמשפיעה על האקולוגיה) ואפשר גם לבחון זאת מהמבט של פשוט – ריקוד, התמשקות. מצד אחד האבנים בחיינו רוצות להתאחד לאחת; השמש לשקוע שלא בזמנה אולי; ואנחנו מבין לבין זה, בהבנה עמוקה – מעריכים, חרדים לעיתים לגורלנו וחשים אשמה, אך מתחייבים.
בסופו של דבר, למול האשמה/בושה שאולי יעקב הרגיש (כי לא התכונן לנבואה; כי אין מה שיקדש את המקום מבחינתו) – יעקב בחר לפעול. סימבולית – להרים מצבה. פרקטית – הבטחה. אני אקים כאן בית ואני אתן מהכסף שלי אליך.
האם הא-ל שלנו, יהא הא-ל הזה מה שיהיה, שווה את זה בחייכםן?
איך אצלכם, המקום, הזהות, הזהות הקולקטיבית כחלק מזהות גדולה יותר אפשרית – איך זה משפיע עליכםן?
איך זה משפיע על בחירות האוכל שלכם, ויותר מזה,
איך זה משפיע על ההחלטות שלכם, הרצון שלכם – והמשמעות שלכם?
אחלה שבוע.
