דבר תורה תזונה – תולדות (הפעם באמת תולדות)

טוב, פעם קודמת הצלחתי להתבלבל בין חיי שרה לתולדות ואשכרה כתבתי על חיי שרה. קורה. אבל עכשיו תולדות.

שני פסוקים צדו את העיניים, ממש על תחילת הפרשה, וכרגיל, תודות למפרשים יש כאן חתיכת רעיון.

וְאֵלֶּה תּֽוֹלְדֹת יִצְחָק בֶּן אַבְרָהָם אַבְרָהָם הוֹלִיד אֶת יִצְחָֽק:

שפתי חכמים: " פירש דכל מקום דכתיב ואלה מוסיף על ענין ראשון, וכמו שאברהם הוליד צדיק ורשע כך יצחק הוליד צדיק ורשע…"

וַיֶּעְתַּר יִצְחָק לַֽיהֹוָה לְנֹכַח אִשְׁתּוֹ כִּי עֲקָרָה הִוא וַיֵּעָתֶר לוֹ יְהֹוָה וַתַּהַר רִבְקָה אִשְׁתּֽוֹ:

שפתי חכמים: "…ואם כן פירוש של נעתרות נשיקות שונא (משלי כז ו) נמי לשון הפצרה היא, כלומר שצריכים להפציר בשונא שישק לשונאו, אבל עכשיו שפירש שגם ויעתר לו פירושו לשון ריבוי, ואם כן כל לשון ויעתר הוא לשון ריבוי, ואם כן צריכין אנו לפרש קרא דונעתרות נשיקות שונא לשון דומות למרובות…"

***

אוקי, אז מה לשני הפסוקים האלה ולתזונה ובכלל?

1. הפסוק הראשון שבעצם פותח את הפרשה הוא לכאורה פסוק שנותן לנו כרונולוגיה קדומה שמזכירה גם לשונות ספרותיים אחרים מתקופות קדומות (יש שיגידו שזה מזכיר להם אפילו את טולקין וכל השושלת של כל העלפים/גמדים/מלכים וכולי). אבל המפרשים כאן מדברים על העניין שמעבר לזה – התולדות הכרנולוגיות כאן מקיימות משהו בסיסי מעבר והוא ההתייחסות לזהות הדרמטית/מוסרית של כל אחד מהילדים, שיש בהם מעין ניגוד בינארי מאד של טוב/רע. יצחק – טוב, ישמעאל (ושאר הילדיםות?) – רע. לשון המקרא – פרא אדם. עם זאת, המפרשים לא תמיד התייחסו לישמעאל כמשהו "רע". ייתכן ונותר לנו טעם רע בפה כשאנחנו חושבים על לא מעט "צאצאי ישמעאל" לכאורה/לא-לכאורה שמתייחסים אלינו בצורה קצת פחות סימפטית… עם זאת, "פרא אדם" אומר גם לפי אבן עזרא: " חפשי בין האדם … והטעם שלא ימשול בו זר ממשפחתו". ובכל זאת, ישמעאל הוא בנו של אברהם והוא מוזכר לנו בתורה, מה שאומר שגם מהסיפור שלו יש ללמוד. אמנם, "העקידה" שלו היא שונה, ואמנם המסורת שלנו (שלא כמו של המוסלמים) שמה אותו בתפקיד אחר לגמרי. יצחק, כאדם שמקושר יותר לסדר והפסוק השני עוד מראה את זה יותר – הוא יותר כמו איזשהו "סדר" מאד שליו בעולם. עם זאת, ישמעאל הוא הבלאגן, הכאוס ובעיקר האינדווידואל שהוא "פרא אדם", אוהב מדבריות לפי רש"י ולא יתן לאחרים למשול בו. שתי המידות האלה, בדיוק כמו הרבה דואליות אחרות, מתקיימות בנו. כל אחת יכולה להוביל בתורה למידה פחות מומלצת שאפשר לשים בתור "יצר הרע" – בין אם גאוותנות ומוסרניות ומחשבה שאנחנו טובים ממישהו; או כמו שנקרא בפסוק הבא, לפעמים לכוון את התפילות שלנו לא נכון או את הבקשות שלנו לא נכון; ומצד שני אינדווידואליות יכולה להפוך לקווים נרקיסיסטיים (במדרש אחר – ישמעאל צחק, גער במי ששמח על לידת יצחק שלקח את הבכורה – ואמר להם שהוא הבכור למרות שהוא לא נחשב ככזה, כדוגמה, קצת עקיפה, אבל דוגמה). הרעיון הוא שבאופן כללי הנפש שלנו, ההיסטוריה שלנו וההתמשכות של המעשים שלנו ממשיכה גם לעיתים למידות שמתפצלות. בקבלה, נהוג להתייחס לספירת תפארת כאיחוד מסויים או נביעה של שתי ספירות אחרות מנוגדות לכאורה – גבורה וחסד. גבורה – צדק, רציונליות עוצמה; חסד – רחמים, מלפנים לשורת הדין, אמפתיה. תפארת היא מעין הכלאה שלהם ולהפך, ממנה הם מתפצלים והשאר מתפצלות למטה. רוצה לומר בסופו של דבר, גם האכילה שלנו וההזנה שלנו בנויה על איזונים מסויימים בין החוק ("הדיאטה" או "ההמלצות") לבין הרוח שלנו ("לעשות מה שבא לנו שלפעמים זה ממש נגד זה"). גם כאן אנחנו לעיתים מאכילים את ישמעאל או את יצחק, את עשו או את יעקב, את שרה או את אבימלך, וכן הלאה. כל דמות כזו באה ללמד אותנו שיעור אפשרי במוסר ובתפיסת עולם ואיך כל אחד רואה ומתהווה אחרת למול ההיסטוריה שלו והמוח שלו והגוף שלו וכן הלאה. הרעיון הוא לאזן אותם ולהוליד מהם את מה שטוב לנו ולעולם. בסופו של דבר, גם ישמעאל וגם יצחק באו לקבור את אביהם.

2. הדרמה שמתחוללת כאן נקייה ואפילו סימטרית. יצחק עותר; אשתו בסביבה (לנוכח – רש"י מפרש שהיא התפללה גם כן, בקרן זוית) – ואפשר גם להתייחס לזה שזה "למענה" למרות שבעצם המפרשים אומרים שזה היה למענו, אבל יחד איתה (היא כנגזרת? היא כצל? היא כ"אחר"? מה התפקיד של רבקה כאן?); אלוקים נעתר; אשתו (הפעם עם שם) הרה. בוא נעזוב שנייה כיוונים פמניסטיים לאללה שקופצים לי בעת שאני כותב שורות אלו ונתרכז שנייה בפירוש המעניין. מה הרעיון של להעתר פה? שפתי חכמים ממשיך את רש"י ומפרש פה את הפירוש הכפול לפסוק שהזכיר עתירה בספר משלי –

נֶאֱמָנִים פִּצְעֵי אוֹהֵב, וְנַעְתָּרוֹת נְשִׁיקוֹת שׂוֹנֵא

אהח, איזו שירה…

עכשיו, נעתרות נשיקות שונא – מה הכוונה כאן? שתי כוונות אפשריות. או שיש המון נשיקות לשונא (עתירה מלשון רבים) ולמעשה אנחנו "מנסים ומנסים ומנסים" אבל עולים עלינו שזה של "שונא" (נניח צבוע) וזה בא בניגוד לפציעה של האוהב (שיכול לטעות ולפקשש אבל זה מגיע מאהבה, ולכן אפשר אולי להסתכל על זה גם אחרת? ולשפוט את הסיטואציה קצת אחרת?); מצד אחר, נעתרות לא מלשון רבים אלא מלשון להענות. כלומר, כאשר שונא מחליף את השנאה שלו לנשיקות – הן נעתרות. כלומר, שונא שמתחלף ומחליט למרות השנאה, להביע אהבה/הערכה/וואטאבר, זה מתקבל, כי סליחה היא אחלה דבר.

המסר כאן מבחינתי הוא כפול. ראשית, המסר המוסרי פה:

א. אם להעתר מלשון רבים – כלומר, שיצחק התפלל המון המון כדי לקבל ילד – זה אומר ששווה מאד להתפלל הרבה או מבחינתי – למי שלא סבבה פה עם תפילה לכח עליון (הכל טוב) – לא לוותר. לא, לוותר, ויהי מה. להמשיך לקוות, להאמין, לבקש, להתעקש. הרעיון הוא להתמיד. איך משפטי צבא אומרים? אין הטיפה חוצבת בסלע אלא מכח התמדתה או משהו כזה? יפה. אז להתמיד. אחד המסרים שאני גם ככה אוהב. ועוד מדרש לאוסף כמו המדרש האחר שאני אוהב לצטט בהתמדות, על הכבש השני שתעשה בין הערביים וכו'.

ב. אם להעתר מלשון מתקבל – ושנינו קודם לכן, שנשיקות שונא מתקבלות – אל תפחדו מסליחה, אל תפחדו מלבקש אותה. לאחרונה בחיי ניצבתי בפני אתגר מסויים כחלק מתוכנית שאני מבצע ש"דרשה" (אף אחד לא הכריח אותי לכלום, כן?) לבקש סליחה מלא מעט א.נשים שפגעתי בהם. חלק לא ענו לי בכלל. חלק אמרו שלא הייתי צריך להתנצל. חלק, קיבלו, בצורה יותר קלה או פחות קלה – אבל קיבלו. והרעיון הזה של להעתר לנשיקותיי, אני שהייתי שונא – היו רפואה גדולה. אני מקווה שלא רק לי. אני יודע שגם כשהתנצלו ממני – ויש התנצלויות שאני מחכה להן – אני אשמח להעתר להן. כך אגב לא רק מול אנשים, אלא מול אפילו נושאים. נניח, כימיה כללית שחזרתי ללמד; או סטטיסטיקה; או כל מיני דברים אחרים שהפנתי להם עורף וחזרתי אליהם. והם חיכו בשבילי, נעתרות לנשיקותיי. זה מאד יפה.

אבל איך זה מתקשר לתזונה?

א. אם עתירה מלשון רבים – אין בעיה לנסות ולנסות ולנסות ולנסות שוב. אחד הדברים המבאסים ביותר זה הקטע הזה של חווית ה"כשלון" של הדיאטה (בין השאר כי לכאורה יש "הצלחה" מדומיינת בה, שזו בעיה שנדבר עליה בזמן אחר). הרעיון הגדול הוא כזה – יש מחקרים שמאששים את זה שעדיף אפילו להיות ביויו משקל כלשהו. לדוגמה, בסקירה הזו ניתן למצוא לזה ראיות. ולכן, לא חשוב מה, לא לוותר. זה בסדר לפול. זה עוד יותר בסדר לקום. זה עוד יותר בסדר להתעצבן שנפלתם, כי זה כואב. זה עוד יותר בסדר לצחוק על זה, כי צחוק עוזר להתמודד עם קושי.

ב. אם עתירה מלשון קבלה או להעתר, להשלים – זה טוב להאמין שאנחנו נקבל את מה שאנחנו רוצים. את מה שאנחנו מאמינים שמגיע לנו. זה טוב להאמין בכך שגם את הדברים הדפוקים ביותר, כשונאים למשהו או מישהו, יקבלו אותנו חזרה באהבה אם נבוא בנשיקה, כלומר, נפתח באינטימיות, גם גופנית. זה בסדר לבקש סליחה מאחרים ומעצמנו וללמוד לקבל אותה, וללמוד לקבל את האין-סליחה שלפעמים לא מגיעה, כי אף אחד לא חייב לסלוח לנו. אחרי שאנחנו מבקשים סליחה, ולא מקבלים אותה – טוב ללמוד בכל זאת איפשהו לסלוח לעצמנו, או לפחות, ללמוד עם האי-סליחה הזו. כי לא תמיד קל גם לסלוח לעצמנו ולא תמיד חייבים בדיוק. אבל ללמוד לחיות עם זה – כן.

אחלה שבוע לכל.