המספר 3 חוזר בהרבה רעיונות במהלך ההיסטוריה. בין אם זו השלשה המקודשת לנוצרים (הבן, האב ורוח הקודש, שאף אחד מהם הוא לא אותו הדבר אבל כולם אלוקות); או השלשה של היישויות האלוקיות ההינדואיות (ברהמה, וישנו ושיווא; יצירה, שימור, הרס-חידוש-לידה-מחדש); או שלושת העמודים של הבנייה החופשית (דימוי של שלושה עמודי בניין במייצגים בינה, יופי וכח); וכן הלאה. באמת שיש כל כך הרבה סימבוליזם לשלושה-דברים או שלושה-עניינים בעולם הזה.
עם זאת, ההתייחסות שלי כאן היא התייחסות כללית יותר שבתוכה אני רואה את כל העולם הטיפולי שאני נמצא בו ודרכו אני מטפל.
הייחודיות בעולם התזונה, בנבדל לדוגמה מעולמות הפסיכותרפיה הדינמית הקלאסית וגם מתחומים רגילים ככל המובן לי בפסיכותרפיה גופנית נניח, היא ההתעסקות בעצם בכמה עולמות בו זמנית, בכל פעם. למעשה, לכאורה, כלל שיטות הטיפול באשר הן במובנים מסויימים יכולים לגעת גם כך בנפשו (וגופו) של אדם, אבל כאן יש עניין חריג למדי שנובע מההתפתחות ההיסטורית של הדיצפלינה, לפחות בעולם המודרני שלה ובטח ספציפית בישראל.
אם כך, באילו עולמות תוכן או שיח הטיפול התזונתי (שלי, ובכלל) נוגע?
כלומר, כמו שאפשר לראות, ישנם שלושה נדבכים כאלו:
- טכני
- התנהגותי
- רגשי
בוא נתחיל להרחיב.
טכני
השיח הטכני או הטכנוקרטי התזונתי הוא כנראה הבסיסי ביותר ובעצם זה שמתרכזים בלמידתו לכל אורך שלושת השנים של התואר הראשון בתזונה, בסטאז' ובעצם בהרבה מובנים רוב העולם התזונתי המקצועי – כנסים, מאמרים וכו', סובב סביבו. העולם הטכני הוא למעשה הפריזמה דרכה אני ושאר הקולגות נתפסים על ידי רוב הציבור – מדובר בהתייחסות הטכנית למזון ולפעולות התזונה באשר הן, כלומר, הרובד הביוכימי והפיזיולוגי של האכילה והמזון; אילו מזונות מומלץ יותר לאכול ואילו פחות מתוך גישה רציונליסטית, כמעט רדוקציוניסטית של תזונה כחלק ממדעי הרפואה מהזווית של מדעי החיים (ולא נניח, מדעי החברה או זויות אחרות, תרבותיות / רגשיות). עכשיו, למרות שרוב ההתעסקות שלי שייכת לשני הנדבכים האחרים שיתוארו בהמשך, אני בשום פנים ואופן לא יכול לנוע בתווך הטיפולי ללא התייחסות טכנית כזו או אחרת. כזו שתדרוש ממני הסתכלות והבנת בדיקות דם; גליון רפואי, תרופות, תוספים, הרגלי סמים, תנועה וכמובן ביצוע אנמנזה תזונתית טובה ככל שאפשר לבצע – כלומר, להבין מהאדם, מה הוא אוכל, גם במובן הטכני והפיזיולוגי הבסיסיים ביותר. חרף החשיבות הכמעט טאוטולוגית של הנושא, לעיתים, בטיפול עצמו, מדובר בסט מטלות שלא דורשות לרוב הרבה זמן והתעסקות אם הן מצטמצמות אך ורק לרובד הזה. מדוע? שכן כתיבת המלצות טכניות הוא עניין כמעט רפטיטיבי; רוב הקווים המנחים של רוב המצבים הרפואיים הם, מה לעשות, כמעט זהים – הרבה ירקות, פירות, צריכת קטניות, דגנים מלאים, להפחית בבשר אדום וכמובן במזון אולטרא מעובד ולהשתדל לשמור על חיים פעילים עם משקל תקין עד כמה שאפשר ולשתות מספיק מים. זהו, בערך. זה באמת לא עד כדי כך מסובך לרוב. גם כן חישובי הקלוריות, חלבון וכו' – מספיק שימוש באפליקציה אחת טובה ומגיעים לשערוך סביר למדי. לכן, קשה לי להגיד שזהו חלק שיש להשקיע עליו את מירב הזמן בטיפול. דיאטנ.ית טוב.ה לרוב יבצעו את החלק הזה תוך דקות קצרות שכן באמת לא מדובר במשהו מסובך מדי.
התנהגותי
פסיכולוגיה התנהגותית היא תחום קדום למדי שרובו קפץ בסוף המאה ה-19 ובתחילת המאה ה-20, השתדרג היטב לקראת סוף המאה ה-20 ובתחילת המאה ה-21 כבר יש לו למעשה גל שלישי. הרעיון הגדול הוא להתייחס למכלול ההתנהגויות של אדם – הפעולות שבהן הוא בוחר, הבנת הבחירה, עזרה לבחירה בהתנהגויות הרצויות; אך גם קבלה של התנהגויות לא רצויות ויכולת להתמודד עם גמישות פסיכולוגית לדוגמה. כלומר, בשונה מהרובד הטכני (וגם בהמשך, מהרגשי) הרובד ההתנהגותי לא מתייחס למה אדם אוכל, אלא יותר נכון ל איך או מתי אדם אוכל – אבל לא רק לאוכל עצמו. כאן ישנה כבר הבנה והתייחסות לכך שאדם אינו אוכל אך ורק כי הוא "רעב", או כאילו רעב היא חוויה שקשורה רק במזון. הרעיון הגדול כאן הוא שאכילה היא עוד התנהגות ממכלול ההתנהגויות, ההרגלים, הטקסים והתגמולים/עונשים שאנחנו מתקיימים מהם במהלך היום-יום. אי לכך, יש בהחלט צורך להתייחס להרגלים שקשורים לצריכת האוכל – אך בהחלט לא רק. יש בהחלט צורך להתייחס להרגלים אחרים ואפשר ורצוי להתנהל איתם, או בעזרת מטפל.ת אחר.ת שיש לה ידע מספק, או, בעזרת הכשרות נוספות (אני אישית הוכשרתי ב-ACT וב-MI לצרכים אלו, אך אני משתמש בהם אך ורק בטיפול תזונתי, כי אני דיאטן/תזונאי, ולא פסיכותרפיסט או משהו אחר). מאחר ואנשים לא אוכלים בסביבה סטרילית, אלא כחלק ממארג היום-יום, יש חובה להתייחס לאיך שהיום-יום הזה מתנהל או מתבטא. כמה מטופליםות כבר היו כאן שלא מצליחים לקיים לעצמם שגרה כזו או אחרת שבה הם מצליחים לנשום, אז לבצע איזושהי התערבות לאורח החיים, שתהיה פרקטית ולא רק בשם או בכותרת? כן, זה דורש חתיכת שינוי והסתכלות אחרת. אך לעיתים, כל מה שצריך זה שינה יותר טובה, או פחות עישון סמים, או לצאת מהעבודה מוקדם יותר, או לא לעצור בתחנת דלק מסויימת – כדי שהתזונה תשתנה באורח פלא.
רגשי
כאן מדובר בנדבך הקשה והמסתורי ביותר. אני גם לא טוען שאני מטפל רגשי, או פסיכולוג, או פסיכותרפיסט, או משהו אחר (!). אך המימד הזה קיים בשיח התזונתי בין נרצה או לאו, ועצירה שלו – ואי הכלה ועיבוד שלו, הם לחלוטין מאלפרקטיס מבחינתי. מערכת יחסים טיפולית, נרצה או לא נרצה, כוללת בתוכה מאפיינים רגשיים טיפוליים שמתרחשים גם כך בכל מערכת יחסים שקיימת רק בצורה יותר מוגברת/מודעת ובעיקר – עם צורך באחריות טיפולית של מי שמתקרא מטפל/יועץ/מה-שלא-יהיה. המימד הזה מתייחס לאיך שהמטופל.ת מרגיש ומה מכלול החוויות שלו: מהטיפול עצמו, מהיום-יום, מהאכילה שלו, מהמקום של האוכל בתוך הזהות או ההשקפה או הזיכרון, ממערכות היחסים השונות בחיים שסובבות, בין השאר, סביב אכילה ואוכל או התוצאות שלהן (כמו דימוי גוף והערכה עצמית). אין כאן אמירה שהתזונאי.ת חייבת לטפל.ת בנניח, מערכות היחסים בחיים של האדם. לא. בשביל זה יש כאמור מקצועות אחרים. אבל בהחלט יש צורך בהתייחסות לכך או לפחות ביכולת להגיע לשורש הזה ולהצביע עליו – ולתת לאחרים.ות לבצע את העבודה של התרת הקשר או התייחסות אליו בזירה בטוחה ובריאה. אבל כן, יש צורך להתייחס ולהגיע לשורשים האלה ולפחות להביט בהם.
התפקיד של התזונאי.ת אינו להיות מפתח אפס. בסופו של דבר, אנחנו מתרכזים בהרגלי האכילה, בטכנוקרטיה של האכילה וסביבתה. המטופליםות מגיעים אלינו כדי לעבור שינוי מסויים שהם זקוקים לסיוע אליו. אם היו רוצים לדעת רק מה, הם היו קוראים באינטרנט במקומות סבירים. אם היו להם שאלות, הם היו רק שואלים (היו לי מטופלים כאלה, שפשוט עשו לי ראיון ארוך, אגב). אם הם היו יכולים לבד, הם היו עושים את זה לבד, כשם שהם (ואנחנו) עושים כל מיני פעולות לבד. עם זאת, זה לא אומר שאנחנו חייבים וחייבות להיות כל הכובעים בבת אחת תמיד. מספיק שנדע להפנות – כשם שאנחנו לא רופאים.ות, אבל בהחלט יכולים לזהות פריטין נמוך ולהפנות לרופא.ת משפחה; אנחנו לא פסיכולוגים.ות, אבל להצביע ולשקף שהאכילה היא אולי באיזשהו קשר למערכת היחסים עם אמא, זה משהו שאפשר להצביע – ולהציע לדבר על זה עם הפסיכולוג.ית; אנחנו לא רוקחים, אבל אפשר בהחלט לשאול אם זמן נטילת תרופה מסויימת הוא בר שינוי; וכן הלאה.
הענין החשוב הוא ההבנה שהטיפול התזונתי נע בין שלושת המימדים האלה בצורה לא ליניארית ולא קבועה. ישנם טיפולים שדורשים את שלושתם בו"ז, ישנם טיפולים שדורשים חלק, או נעים בין לבין, או רק אחד נטו. זה תלוי כבר בקשר הטיפולי ובמה שהמטופל.ת מביא לחדר. אי אפשר גם להכריח אדם לנוע למרחב אחר – חרף שכן יש חשיבות בלהציע ולהציג את כלל המימדים – קרו מקרים שעניינים שחשבנו שהיו רגשיים נפתרו טכנית; שדברים טכניים ורגשיים נפתרו התנהגותית בקלות יחסית; וכן הלאה.
הענין החשוב הוא מודעות ותנועה בתווך הזה.
עוד על העניין הרגשי בפריזמה התזונתית (לא, זה לא פסיכולוגיה) – בהמשך.
