אז למה אכילה רגשית זה לא רע?
אחת השיחות המהותיות יותר עם זוגתי התרחשו סביב הנקודה הזו. כעיקרון, מאחר ויש כל כך הרבה שיח שמנסה להתייחס למצב הזה של אכילה רגשית כבעיה ולא כמשהו אחר, פשוט יותר, נניח מצב קיים (שלעיתים נעים ולעיתים פחות), לא הופתעתי לשמוע שגם זוגתי, האדם המתבונן ביותר פנימה שאני מכיר, מסתכלת על זה ממשקפיים אלה.
אבל רגע. בוא נזכר בכמה אילוסטרציות נעימות יותר.
יש תחושת הזדהות קלילה? אני יודע שלי כן. ספציפית עם גלידה, לא ספציפית למותגים האלה. העניין הוא שאכילה רגשית הוא דבר שמתקיים אצל כל אחד מאיתנו בספקטרום כזה או אחר.
אגב, למה רק מבחינת הייצוג במדיה?
מה עם התמונה הזו, מה היא מעלה לכםן?
בפוסטים הבאים אני אסביר מעט על המנגנונים שיוצרים את זה. אבל כרגע, חשוב לי בעיקר לחזור על מסר אחד עיקרי –
אכילה רגשית היא משהו שיש לכולנו.
בין אם זה ארוחה משפחתית קצת גדולה מהרגיל,
או גלידה כשעצובים או כששמחים,
כשחוגגים משהו שמח,
כשמעכלים (כן כן) משהו עצוב,
זה הגיוני.
כמו כל דבר,
השאלה היא,
מינון.
